אז יאללה, תדחיקו רגע ותברחו אתי אל עיר רחוקה, שלוה ויפה שנקראת אמסטרדם. שם, על סירה אלגנטית, תחת שמש זורחת ובין תעלות מים מנצנצות התקיימה בשבת האחרונה החתונה של טראויס וג'ניס. הנוכחים מהצד של הכלה: הורים, החברות הטובות מניו-יורק וזוג חברים מדרום ארה"ב. הנוכחים מהצד של החתן: אמא ובן זוגה, סבתא, דוד, וזוג חברים טובים מטורונטו. הנוכחים מצד החברים באמסטרדם: ניקוס והאנה הגרמנים, אנה-לי ואנדריאס האסטונים, ג'ואנה הפורטוגלית, וידהי הבריטית, נילס וחידאון ההולנדים וצמד החמד מישראל. חתונה סופר- אינטימית, אבל ללא ספק מולטי קולטורלית.
ארבע שעות נערך השיט.
הוא התחיל בתוך העיר, כשתורן הגשרים האומלל (יש רק אחד כזה בסופשבוע) נאלץ להרים לנו גשר ואז לרוץ לאופניים ולפדל בנמרצות לגשר הבא כדי להספיק להרים אותו לפני שנגיע, וכך הלאה. בזמן שהוא פידל והפרעסר עקב אחריו וספר גשרים, אני ייבבתי נמרצות כי בדיוק התקיים טכס הנישואין. זה היה מרגש בטירוף, בעיקר השלב שבו אמא של טראויס נשאה נאום קטוע בפאוזות להסדרת הנשימה ובליעת הדמעות. איך אפשר שלא לבכות מזה?
אחרי הטכס יצאנו מהעיר ושטנו לאורך האמסטל. את הזמן העברנו בהתחרדנות בשמש, נשנושי קוקטייל, האזנה לסיפוריה החוזרים ונשנים של אמא של טראויס (לא סתמה את הפה לאורך כל השיט! בהחלט הישג מרשים), בהייה משתאה באבא של ג'ניס שהוריד את משקפי השמש רק כדי לנגב את העיניים (לא הפסיק לדמוע לאורך כל השיט! בהחלט הישג מרשים), ובהתמנגלות כללית (חברתה היהודייה של ג'ניס יודעת לספור בעברית עד שבע! בהחלט הישג מרשים).
ואז ניקוס כינס את כולם כדי לתת לזוג הטרי את המתנה מהחבר'ה.
כל אורח קיבל בקבוק פקוק אליו קשורה גלויה. על הבקבוק חרוטות כמה שורות משיר אהבה מתורגם מגרמנית ובתוכו יש מכתב מגולגל שמבקש ממוצאו לשלוח ברכה רומנטית לטראויס וג'ניס. המטרה היא שכל אחד מהאורחים יחזור לביתו אשר בחלק אחר של העולם, ישליך את הבקבוק לים הקרוב ואת הגלויה ישלח לטראויס וג'ניס וידווח להם מתי ומאיפה יצא הבקבוק לדרכו. החתן והכלה עצמם קיבלו בקבוק עשוי זכוכית כחולה שעליו חרוטות מילות השיר במלואן.
מקסים, לא? ניקוס והרעיונות הרומנטיים שלו.
ואז הענקנו לזוג עוד מתנה מהחבורה. אחרי תהיות מרובות מה לקנות שיהיה שימושי, יפה ואישי, החלטנו לתת להם כסף מזומן כדי שיקנו לעצמם סירת מנוע קטנה (אני גאה לציין שזה היה רעיון שלי. פשוט כישראלית ממש בער לי לתת להם כסף ואת האפשרות לבזבז אותו כרצונם). אז קנינו סירת צעצוע קטנה, הדבקנו בחלונות שלה את הפרצופים של טראויס וג'ניס, מאחורה כתבנו just married והדבקנו שרשרת פחיות קטנות מנייר אלומיניום, צרפנו דגל אמסטרדם קטנטן על קיסם והכי חשוב- גלגלנו את שטרות הכסף ותחבנו אותם לתוך הסירה, סה"כ 500 אירו.
הזוג המאושר וכל האורחים התעלפו מהתרגשות מהמתנות. האמריקאים ההמומים באו ללחוץ לנו את היד באופן אישי ולהסביר לנו כמה באמריקה חתונה זה עניין כלכלי טהור, בלי נשמה ובלי השקעה כמו זו. כן, ספרו לנו על זה באמת. אנחנו הרי מכירים את זה מהבית (לא מהחתונה שלנו, כמובן 
).
בסוף השיט עגנו לארוחת ערב יוקרתית במסעדה על גדות האמסטל. היו כמה ברכות של המשפחה (אמא של טראויס, אבא של ג'ניס. שוב כל הבנות התייפחו מרה). לשמחתנו לא הושבנו באותו השולחן עם החברה הדרומית של ג'ניס ובעלה, שהיו קולניים ופרובינציאלים בדיוק כמו הסטריאוטיפ עליהם, אלא עם החבר'ה מניו-יורק וטורונטו. היה מעניין לצפות מהצד באינטראקציה בין האירופאים והאמריקאים: אלה מסתכלים על אלה בבוז קל ובהתנשאות מעודנת, אלה משוכנעים שהשמש זורחת מהתחת של האימפריה שלהם.
אבל עזבו אתכם משטויות, רק תראו איזה אוסף של אנשים יפים היו בחתונה הזאת (מזל שהפרעסר ואני נמנעים מפרסום תמונות שלנו בבלוג, ככה אפשר להשלות אתכם שאנחנו משתייכים לאותה הליגה):
בשורה התחתונה אפשר לסכם את החתונה כמאופקת ויפה: הרבה חיוכים ופטפוטים נעימים מלווים במוזיקת רקע שקטה. אין ריקודים, אין זיקוקים, אין אפקטים או בר אקטיבי. החלק האחרון במסעדה היה אפילו טיפה'לה יבשושי. הרגע היחיד שהציל אותו מהתפוגגות בתאי הזיכרון העייפים שלי היה דיאלוג הזוי שניהלתי עם הפרעסר תוך כדי הארוחה:
הפרעסר: "אני מתפוצץ בתוך החולצה הזאת, אבל לא נעים לפתוח כפתור. כל הבטן תברח לי החוצה".
אני: "אתה מדבר? אני נחנקת פה בגופייה הצמודה הזאת ואפילו אין לי כפתור לפתוח. הבטן שלי כל כך התנפחה שהכול עולה למעלה. עכשיו זה תקוע מאחורי הצלעות אבל נראה לי שזה מטפס לאוזניים".
הפרעסר: "אז יאללה, תלכי לשירותים תוציאי את זה".
אני: "אתה יודע שאני שונאת לחרבן בשירותים ציבוריים. בדיוק כמוך".
הפרעסר (מהרהר): "את יודעת, לפעמים כשמתאפקים יותר מדי מתעלפים. זה קורה בעיקר בארוחות חג כשהבטן מתנפחת מגזים ואנשים נורא מנסים לא להפליץ. ואז הם יכולים פשוט לצנוח אחורנית עם הכסא. ככה, בבת אחת".
בשלב הזה האימאג' היחידי שיש לי בראש הוא ליל סדר משפחתי מורחב וכל מיני קרובים שלי מתעלפים אחד אחרי השני כמו דומינו... כולי רוטטת מצחוק וגם התלתלים של הפרעסר מקפצצים. יושבי השולחן בוהים בנו בסקרנות ובלי שמץ של מושג מה היה נושא השיחה שלנו. אח, עברית שפה יפה היא! אחרי שאני נרגעת אני הולכת לשירותים ומחרבנת. איזו הקלה.
באחת עשרה בלילה הסתיימה הארוחה ואיתה גם החתונה, ואוטובוס מהודר החזיר אותנו לאמסטרדם. המשכנו לאיזה בר להרמת כוסית אחרונה ואמרנו יפה שלום. קצת עצוב, כי זו לא הייתה רק חתונה, אלא גם המפגש המשותף האחרון כחבר'ה לפני ההתפזרות הגדולה. אנה-לי ואנדריאס נשארו לישון אצלנו באותו לילה ובבוקר התעקשו להזמין אותנו לברקפסט בבית קפה שמתחת לבית. היה נעים דווקא, הבעיה הייתה שכשהתעוררתי ראיתי הודעה במסנג'ר מהמתופפת שכרגע נחתו עשר קטיושות על חיפה שלנו, וכשהתקשרתי למודאג ולמפרגנת מצאתי אותם בדרכם הבהולה מהמשרדים בחיפה אל הבית בטבעון. לא ממש התחשק לי להמשיך להיות המארחת המושלמת 
.
בצהרים הם חזרו לבריסל ואנחנו חזרנו לספה. אחרי שבוע אינטנסיבי שהתחיל בבואם של הברסאים והסתיים בעזיבתם של האסטונים, סבלנו מתשישות והכרזנו על מנוחה לפני ששנינו נכנסים למשטר לימודים קפדני. אבל זה כבר לפוסט הבא.
לא שכחתי, הנה התרגום של 'מודה אני'. ושוב תודה ענקית לתיקולים על שלל שלוחותיהם, לגיי המחמד, שין, הברסאים, הפרעסר ו-ללא שם על הרעיונות היפים 
.
I gratefully give thanks
to thee and for thee
for all kindness and truth.
And for the good, and the bad and for the grace
that you have bestowed upon me
And upon my home
and upon my kin, my friends and my people
and upon my land, the world and man
that you have created.
Softly, quietly, slowly,
our future tiptoes towards us
And you
are smiling
at me
from the depths of your sleep.
Life will be good, better than good, very good
It begins at the dawn of each morning
You are laughing
at me
from the depths, from the depths of your sleep.
שמחה מהולה מעל התעלה J
בבלוג זה
בכל הבלוגים
.