נראה לי שאנחנו בדיכאון. זה המלחמה המחרידה הזו אצלכם שכדרכן של מלחמות רק הולכת ומסתבכת, זה החזרה הקרובה למולדת על כל מה שמשתמע מזה, זה התזה של הפרעסר עם הדד-ליין הקטלני, זה ההתפזרות של רוב החבר'ה שלנו פה ותחושת הלבד המפתיעה שבאה בעקבותיה... אין כל כך חשק לכתוב והאמת היא שגם אין כל כך על מה.
אבל... בסופשבוע האחרון שוב התקיימו בעיר אירועי הגאווה, והפעם כיבד אותנו בנוכחותו ההומואית השולטתתת!!1!! דויד43ת'א,ביהונתן (שממוקם היטב במרומי הפריים טיים הישראבלוגי, לא כמוני תכנית לווין הולנדי אזוטרית, ואפילו לא תכנית חתרנית. אח, לו הייתי חתרנית! 
). דויד הגיע מצויד באקס המיתולוגי ע/ר ושניהם הצטרפו אלינו בחדווה לצפות במשט הגאווה (המקבילה האמסטרדמית למצעד המסורתי) מהסירה שלנו. נו, שהיה מפגש פולניות מפואר... קרקרנו, ריכלנו ונשנשו כדבעי בעוד הפרעסר-סינבד מנווט דרכנו בבטחה בתעלות הפקוקות, מדי פעם גם זכרנו להעיף מבט ביקורתי במשתתפי ומשתתפות המצעד. המסקנה: הפעם היה פחות ססגוני ומושקע משנה שעברה, כנראה בגלל שהמשט אורגן בחופזה, אחרי מאבקים פוליטיים פנימיים אינסופיים. זה כמובן לא מנע מאתנו להיות מרוצים עד בחילה מהעובדה שאנחנו מעבירים את השעות האלו בתוך המים, מזנבים בסירות המשתתפות, רואים פטמות בגובה העיניים ומחייכים בעליונות אל ההמונים המצטופפים על המדרכות והגשרים מסביב:
המשכנו לשוט בין התעלות וקינחנו בבירצ'יה רעננה ביורדן. הוכתר כהצלחה גדולה מפגש ישראבלוג האינטימי הזה, איזו הקלה... אני נוטה לחשוש ממפגשים כאלו כי כימיה וירטואלית אינה בהכרח מתרגמת היטב לעולם האמיתי. וכן עדי, המפגש הקרב בינינו הוא לגמרי הדאגה הבאה שלי! 
בבוקר יום ראשון קמנו היישר אל דיווחי הזוועה שזרמו מהאתרים הישראלים. היום הכי קשה לעורף במלחמה, הכתבת של גל"צ מתייפחת בשידור חי ואנחנו מסתכלים על השמש ששוב זורחת מעל התעלה וחושבים שהיום יום הנישואין השני שלנו וצריך לציין את זה איכשהו, דאאם-איט. חשבנו שמופע מוזיקה חינמי בפארק ורביצה על הדשא לקול פכפוך המים ינעמו לנו, אבל מצב הרוח נשאר שפוף וחזרנו הביתה אחרי שעתיים.
הרהור קטן בעניין ימי נישואין. כשציינו את יום הולדתה ה-60 של המפרגנת היא התייחסה לאירוע באדישות מה וציינה שאין שום חוכמה בלהזדקן- ההישג האמיתי שראוי לחגוג זה יום הנישואין שלה ושל המודאג שחל שלושה ימים מאוחר יותר ומוסיף למאזן הזוגיות שלהם עוד שנה מוצלחת. הם נשואים באושר כבר ארבעים שנה, הפרעסר ואני מכירים כולה ארבע שנים ומתוכן נשואים שנתיים, אז זו לא חוכמה שהכול עדיין דבש. מה זה במאזן הזוגיות הגדול שמצפה לנו? איזה שמות עוד יעשו בנו הזמן, הנסיבות ושגרת החיים אחרי שנחזור מירח הדבש הממושך באמסטרדם? יכול להיות שגם בעוד חמש שנים, כשאזדעק ברצינות היפוכונדרית תהומית: "תראה! צמחה לי נקודת חן חדשה! בתוך הפופיק! אני גוססת! תעשה משהו!!!" הפרעסר עדיין יהיה משועשע, או שיסתכל עלי במיאוס ויאמר לעצמו 'על מה חשבתי, לעזאזל???'. פסימיסטית ככל שאהיה, אני עדיין מאמינה שאנחנו שייכים לאחוז הקטן שיצליח. לא ככה?
בדרך כלל אני מתעלמת בשיטתיות משפע הפרויקטים שמציפים את הבלוגיה, לא מטעמי סנוביזם חלילה אלא מעצלנות תהומית. הפעם לא רק שלא רפרפתי הלאה, אלא ניסיתי ואף התמכרתי אנושות (זה בסדר, זה עובר אחרי שלושה ימים. כמו וירוס). חוששתני שאיני יודעת בוודאות מי החל לגלגל את הפרויקט הזה, כמדומני שראשיתו בבלוגרית הזו. בכל מקרה, קבלו ספיישל חגיגי לרגל יום הנישואין- אנחנו:
הפרעסר חבוש בכובע שף, יען כי מדובר באתר מאוד לא ידידותי למתולתלים:
אני בפעילות חיזוק דרדלה שגרתית:
בברכת עננה קלה מעל התעלה 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
