ארץ זבת חלב ודבש. ויערות. ואגמים ונהרות ואיים. ובעלי חיים. ונפט. ומרחבים. וחניוני קמפינג מתוקתקים. ומיסים גבוהים. ומדיניות רווחה איתנה. ודגלי כחול צהוב פטריוטים. וצרעות טורדניות. ושמורות טבע. ובלונדינים. ובלונדיניות. ומעגנים גדושים בסירות. ועננים, המון עננים. וכבישים שוממים. ודגים מעושנים. ותזכורות אינסופיות מימי הביניים ועידן הברזל. וסניפים שלIKEA ושל h&m. וחלונות מצוירים על קירות בנינים צבעוניים. ואנשים אדיבים וחייכניים שנורא רוצים לדעת מאיפה אתה.
אז נסענו לשבדיה. יותר נכון, נסענו למסע קמפינג שבמקרה התרחש בשבדיה, ושני קצותיו בקופנהגן הדנית החמדמדה. כבר עשיתי קמפינג בחיי, אבל לא בכזו אינטנסיביות ולא בקיץ הסקנדינבי (18 מעלות בממוצע, מעונן, אפרפר וגשום, עם התפרצויות שמש נדירות), אז לפני שאשטח את קיטורי ותיאורי הטירונות-מחנה קיץ-ריאליטי הישרדות שלנו, אבהיר מיד שהיה לנו מעולה. לא פחות.
הסיירת המובחרת כללה אותנו- זוג ישראלים בורגנים ומדושני עונג, ואת ניקוס והאנה- זוג אירופאים בני 27 שעדיין שקועים עמוק בשלב הסטודנטיאלי של החיים. וזו הייתה שגרת יומנו כמחנאים: יוצאים מהאוהל קצת לפני עשר בבוקר, שותים קפה יווני שניקוס שפת בפינג'אן הקטן, מדשדשים בכפכפים בבוץ אל המקלחות, קונים לחם טרי וחלב בחנות של חניון הקמפינג ומכינים ארוחת בוקר, מחסלים ומקפלים, נכנסים לפולקסוואגן המשפחתית של אבא של האנה, פותחים את המפה ויוצאים לדרך- אל החופים, האגמים, עיירות ימי הביניים והיערות של שבדיה. בערב מגיעים לחניון קמפינג חדש בחשיכה, מקימים את האוהלים, מכינים ארוחת ערב מהמצרכים שקנינו בסופר באמצע שומקום ומהמרים כמה גשם ירד הלילה.
ידענו שניקוס והאנה יהיו פרטנרים מצוינים. בזכותם הרגשנו צעירים וספונטניים ועשינו דברים שבטח לא היינו עושים לבד, כמו התעמלות בוקר על טרמפולינות, טבילות בוקר קפואות במי הים והאגמים ברוח צפונית מנשבת, פיקניקים אקראיים בצדי הדרך על טהרת דגים מעושנים טיפוסיים שרכשנו ב'מעשנייה' המקומית (טוב, במקרה שלנו הפרעסר היה היוזם העיקרי בנושא), והטמנת מלכודות דגים וסרטנים בפנטוז על ארוחת ערב משודרגת (לא תפסנו כלום, דאממיט 
).
הנוכחות של ניקוס והאנה עזרה לנו גם לעבור את המסע בשבדיה העוכרת ישראל ללא אף תקרית דיפלומטית. רוב התקשורת הרשמית עם חניוני הקמפינג הופקדה בידי האנה, ארית כשרה למהדרין עם דרכון גרמני, ענף משפחתי נורדי ושליטה חלקית בשפה הדנית. לא שאני חושבת שאם היינו חושפים את הדרכונים שלנו בפני מישהו היינו מגורשים, אבל אני מנחשת שלא היינו זוכים להנחות המשמעותיות וליחס החם שקיבלנו בזכות הויקינגית שלנו. בחניון הראשון שאלו אותי ואת האנה מאיפה אנחנו. האנה השיבה מייד ואני היססתי. "ואת?", הסתכל עלי בעל המקום. "הולנד", עניתי בסוף שקר לבן קטן ומסריח. האנה הסתכלה עלי נרעשת. אחר כך הסברתי לה שהישראלים מאוד לא רצויים בסקנדינביה, בעיקר בימי מלחמה אלה. באותו הרגע קרו שני דברים: אני החלטתי שיותר אני לא מסתירה את הישראליות שלי, והאנה עשתה הכל כדי לחסוך מאתנו את הסיטואציה הזו (סגירת מעגל היסטורית- הגרמנים מגוננים עלינו מפני הזאבים השבדים האנטישמים. זה קארמה זה 
).
שבעה לילות בילינו בטבע וזה היה בול. לא נשברנו כשמבול ניתך על האוהל שלנו במשך לילה שלם, לא נשברנו בשמורת טבע שוממה כשהכנו ארוחת ערב לאור נרות מוקפים בנחשים ועכבישים, לא נשברנו כששחינו בים שורץ מדוזות, לא נשברנו כשנרטב לנו המנגל (והלך לנו הסטייק!) בסערה לילית באחד החניונים והתגנבנו לבלקוני של בקתה נעולה, לא נשברנו אפילו כשנהיה חור במזרן המשוכלל שלנו ויצא כל האוויר... בכל זאת, בחניון האחרון שלנו זיהינו הזדמנות להעביר את הלילה בתוך קמפר דנדש שרק הורידו ממנו את הניילונים. הוא עדיין לא היה מחובר לביוב ואי אפשר היה לפתוח את החלונות, אבל התנפלנו עליו בלי למצמץ, לאף אחד מאתנו כבר לא התכייף להעביר עוד לילה באוהל.
המסלול שלנו, באופן מאוד כללי, התחיל בעיר קטנה בשם Ystad (שבה פגשנו את האנה שהגיעה עם הרכב במעבורת), המשיך לאורך החוף המזרחי של שבדיה עד לשטוקהולם, ומשם חזרה דרומה לכיוון קופנהגן, אבל הפעם בפנים הארץ לאורך אגםVättern האינסופי.
שטוקהולם הייתה ארכיפלג מרענן של אורבניות בנוף שלנו, ומה שהיה אפילו יותר מרענן היה המפגש עם עדי J. מגובה בחבריי לסיירת הקדמתי למפגש העולמות המקבילים בבר-מסעדה ניו-אורלינס סטייל, לבליינד דייט עם אחת הבלוגריות החביבות עלי. "אם זה לא הולך להיות (עוד) מפגש משובח, אני מחרימה כל מפגש עתידי מבית היוצר של ישרא...", נדרתי בעצבנות בעוד ניקוס והאנה מביטים בי משתאים, עדיין מתקשים להבין את כל עניין הבלוגים. הללויה, עדי התגלתה כחברותית, קולחת, שנונה ומשעשעת בדיוק כמו הבלוג שלה ומסתבר שהעולמות שלנו מקבילים אפילו יותר משחשבנו, לא לתאר. היא זרתה סיפורי אימה על שנאת ישראל השבדית וציידה אותנו ברשימת מסעדות בשטוקהולם (בהזדמנות זו- תודה, נעזרנו רבות, הצלת אותנו משיטוטים ממושכים ומתסכול עמוק), ואילולא הפיהוקים החורכים של ניקוס והאנה התשושים אין לדעת איך זה היה נגמר.
חבל שלא היה לנו הרבה זמן בשטוקהולם, נראית אחלה עיר. בקופנהגן דווקא בילינו כמעט שלושה ימים והתאהבנו, מזכירה את אמסטרדם הנפלאה שלנו, רק יותר מסוגננת ועם רוכבי אופניים פחות מניאקים, והמסקנה הכי מרעישה: סקנדינביה מנצחת את הולנד בקולינריה!
לא שלשתי המתחרות יש יותר מדי במה להתגאות, אבל בתמימותנו הנחנו שככל שמצפינים באירופה האוכל נהיה דלוח יותר ותשומת הלב שמושקעת בו קטנה יותר. ובכן, לא כך הוא הדבר, סורפרייז סורפרייז.
חזרנו הביתה, אל הגשם הקייצי שלנו, ניקוס והאנה ממשיכים לטיול של חודש במדינות הים הבלטי עם תרמילים עצומים על הגב. אני מקווה שהם יעשו שם את כל מה לא הספקנו לעשות ביחד: לחגוג במסיבת לובסטרים, לשתות וודקה עד אבדן חושים, לשחות בקרח, לראות את הזוהר הצפוני ולדרוס אייל בשעת בין ערביים 
.
בקרוב ביקור מולדת חטוף ואחריו גיחה לבודפשט. שיואו, אנחנו כאלה שועי עולם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
