עבדנו משמונה וחצי בבוקר עד חמש אחה"צ, בלי צל צילה של הסתלבטות ועם הפסקת צהרים קצרצרה לצ'יפס שכונתי מגעיל. באלוהים, כמה ג'אנק הצליח בבילון-מן לאגור כל השנים! (למשל ערימה עצומה של עיתונים יומיים, כי באמת אין לדעת מתי כותרת אזוטרית מצהיבה תהפוך לקאלט היסטרי-היסטורי והנייר עליו היא הודפסה יוכרז כפריט לאספנים). הגברים המסוקסים הגירו זיעה רבה על החבל, הריהוט והארגזים הכבדים; ואני, יצור רופס וחלוש שכמוני - ויעידו הדרדלה שלי- התנדנדתי במורד המדרגות עם כל השאר.

אחרי הנגלה הראשונה לדירה החדשה הוטל עלי להישאר ברחוב עם הספה הגדולה ולעשות עליה בייביסיטר עד שהסבלים הנאמנים ימלאו שוב את הואן ויחזרו. אמממה, בדיוק באותו הסופשבוע התרחשו בעיר אירועי ה- Uitmarkt* וכל המרכז נחסם לתנועת רכבים בגלל ההמונים והבמות הגדולות. מרררד. שעה וחצי ישבתי בדד על הספה, כרסמתי אפרסק ותפוח ובהיתי בתושבי הרחוב בשעמום, עד שלפתע פתאום הפציע במורד הרחוב האביר שלי על סוסו הלבן, יותר נכון הפרעסר על האופניים שלו, תלתליו נישאים ברוח, בידו פחית קולה להרוות את צמאוני ובפיו בשורה טובה להפיג את ייאושי- הואן בדרך. הגלגלת והחבל חוברו בשנית וכל מה שירד למטה- עלה שוב למעלה באקט סיזיפי מושלם. מסכן בבילון-מן שנשאר עם כל הברדק הזה בסוף:

ואז צלצל הנייד שלנו ועל הקו היה מיגל עם הזמנה לארוחת ערב שבה סאאי (אשתו התאילנדית והשפית) תבשל לסמנכ"לית-זנדרה-אלה ולנו, וגם תעביר לפרעסר שיעור בבישול תאילנדי תוך כדי. ההצעה השכיחה מאתנו באחת את העייפות ואת ניחוח הזיעה שדבק בנו, אמרנו יפה שלום לבלגן ועשרים דקות מאוחר יותר כבר לגמנו יין וריירנו במטבח של מיגל וסאאי.

לקררררר    

סאאי רקחה לנו ארוחה תאילנדית אורגינל: שיפודי עוף ברוטב צדפות וסויה, שרימפס ברוטב קארי ירוק וגם שרימפס מטוגנים בשום, וזכתה מייד לחברות של כבוד במועדון 'שלושת השפים' היוקרתי. אה, כבונוס, מיגל הגיש גם את מנת התמנון הספרדית שלו.

כן, נעים להיות פה שוב.

*Uitmarkt: פסטיבל המוקדש לתרבות על כל נישותיה, שבו מוצגים בין היתר האירועים המקומיים והבינלאומיים המתוכננים להתקיים בהולנד בשנה הקרובה. אם אתם מגיעים פה לשפלה בחודשים הבאים למשל, למה לא תלכו לחזות בעיבוד מקומי ל'גריז' (בהולנדית) או במופע של ה-blue man group?