בעודי שקועה כולי באווירת סיכומים כללית בזכות ראש השנה ובזכות העובדה שהתקופה שלנו פה אוזלת, התחלתי לעמול על פוסט-סיכום-שנה-שנייה-פלוס מלונקק למופת. בטח לא שמתם לב, אבל אי שם במהלך הקמפינג שלנו בשבדיה מלאו שנתיים בדיוק לגלותנו המפוארת. בכל מקרה, הפרעסר הציע בתבונה (הוא מתולתל מאוד מאוד תבוני) שאני אחכה עם הפוסט הזה עד הסוף המר ממש

וכך יהיה.

אז איך חגגתם את ראש השנה? אנחנו די השתעממנו האמת. אף אחד לא הזמין אותנו לארוחת חג (קורע לב, לא?), אז החלטנו לצאת לשייט תעלות חגיגי עם הסירה. ברגע שהחלטנו התחבאה השמש היפה שזרחה כל הבוקר מאחורי שכבת עננים אפורה ולא שבה. אנטישמים כולם.

חיכינו שעתיים בסבלנות ובכל זאת יצאנו לתעלות וגם הזמנו את אלן להצטרף. כן, הבדידות ממנה אנחנו סובלים פה לאחרונה הובילה אותנו לאינפלציה של מפגשים עם האסטוני הצנום והמלחש. יותר נכון הובילה אותי, כי הפרעסר נפגש אתו דרך קבע לשיחות ממושכות אובר בירה אחת. או שתיים. או חמש. אני תמיד העדפתי לחבב אותו מרחוק, לא הצלחתי ממש להתחבר אליו ואל תחומי העניין המרכזיים בחיים שלו (מוזיקה אלקטרונית מטמטמת חושים ומסיבות שנמשכות כל הלילה באדיבותן של לא מעט אקסטות). למרבה הצער מצבו הנוכחי לא טוב. מלבד העובדה העגמומית שהוא מרושש כרגיל, הוא גם כחוש, חיוור ותשוש כמו שרק מישהו שמשלב מחסור בשינה ובאוכל עם קפאין ואקסטזי יכול להיות. אנחנו חושדים שאין לו דירה כרגע ושהוא מבלה את זמנו על ספסלים, אצל חברים ובספריות ציבוריות, אבל לא מעיזים לשאול. הוא מעדיף לחיות ככה מאשר לחזור הביתה עד שיתחילו הלימודים שלו (בטרייסט, עוד חודש) והוא אף פעם לא מתלונן או מבקש עזרה. אנחנו מכבדים את הבחירה שלו, אבל- אההמ, בעיקר לא מעוניינים להזמין אותו לגור אתנו את מעט הזמן שנשאר לנו פה... אז בכל פעם שאנחנו נפגשים אנחנו מזמינים אותו לאכול משהו ופה ושם הפרעסר נותן לו כסף, ככה בעדינות. קצת מדכא אפעס L.