אל השנה השנייה שלנו באמסטרדם נכנסנו במצב של שגרה מבורכת:הפרעסר התחיל שנה ב' בלימודי מדעים קוגניטיביים  באוניברסיטה המקומית, אני התחלתי את החלק השלישי בקורס ההולנדית שלי באותה האוניברסיטה. גרנו בדירה קטנה שמשקיפה על תעלה ציורית, עם סירה שחונה ממש קרוב וחברים לרוב.

אח"כ הגיע גם החלק הרביעי והאחרון של הקורס שלי וכשהוא נגמר הרגשתי הקלה עצומה. הפרעסר התחיל את מחקר התזה שלו במעבדה רחוקה ונידחת בה הוא טמטם הולנדים אומללים על בסיס יומי, ואני התחלתי להתכונן לקראת הבחינה הארצית שלשמה שקדתי שנה שלמה, אפילו הלכתי לשיעור תגבור ב-'אולפן' המקומי. באופן מפתיע עברתי אותה בניסיון ראשון.

אחרי שהלימודים שלי הסתיימו הייתי צריכה להנפיק למשרד ההגירה אמתלה חדשה לתת לי ויזה. קרב חדש התחיל מול הבירוקרטיה ההולנדית המתישה, קרב שכלל הפעם התייעצות עם עו"ד ובמהלכה גילינו שבעצם שיקרו לנו בשגרירות ההולנדית לפני שנתיים וסתם בזבזנו הרבה זמן וכסף על ויזת הלימודים שלי. כוסאמק. 

הלימודים שהסתיימו הותירו אחריהם תחושת חופש משכרת, אבל גם חלל גדול. ברגע שנגמרה הבחינה בנות הקורס נפוצו לכל עבר ורק אני נשארתי עם שפע זמן פנוי ואפס התחייבויות. לא נשארנו בקשר. הרי מעולם לא באמת עניינו זו את זו, החברויות של כולנו היו מבוססות על אינטרסים נכונים לאותו הרגע, ואני מעדיפה לחיות בבדידות מזהרת מאשר להישאר לאורך זמן במקום שלא מרגיש לי אמיתי (לאו דווקא תכונה נעלה, אגב. בדיוק בגללה אני כל כך גרועה בשמוזינג, משתעממת מסמולטוק ומותירה רושם ראשוני של מישהי מרוחקת וקרירה). אז ניסיתי להעסיק את עצמי בשעות שכולם היו עסוקים בלימודים או בעבודה או במשפחה: ציירתי, כתבתי, קראתי, הלכתי לחדר כושר. רוב הזמן נהניתי, לפעמים שקעתי בספה בדכדוך ובעיקר הבנתי סופית שבתום השנתיים שקצבנו לנו פה אני מעדיפה לחזור לארץ ולהרגיש שוב שאני עושה משהו משמעותי עם עצמי (גם פולניוּת, אגב, זו לא א-גרויסע תכונה  ).

אבל אל נא תזילו דמעה, עדיין היה פה חזיילך לאללה. המשכנו ליהנות מהשגרה השלווה שלנו עם החברים בלא מעט ארוחות טובות, פסטיבלים ואירועים. נחשול המבקרים לא פסק ואשכרה לא היה חודש שבו לא אירחנו במסגרת תור-דה-אמסטרדם: הקפריסאים, האח והגיסה, העורבת והמפיקה, המתופפת, המפרגנת והמודאג (סיבוב שני, שלישי ורביעי), גיי המחמד, התיקולים (סיבוב שני), הפתיל הקצר וסוכן המוחבראת (סיבוב שני), הברסאים, האופטימיסטים והאפריקאנרית.

בקיץ הסתיימו גם הלימודים של הפרעסר והפעם הגיע תורה של החבורה שלו מהביצפר להתפזר. בבת אחת העיר התרוקנה ותחושת ארעיות כללית השתלטה לנו על החיים. בצר לנו השקענו את האנרגיות בלימודים: הוא כתב את התזה ואני ליטשתי את העברית שלי לקראת לימודים מתוכננים בארץ. זה השתלם.

וחגגנו. את ראש השנה, כריסטמס, השנה האזרחית, פורים, לילסדר, יום המלכה ויום הגאווה;

ניסינו לטייל כמה שיותר מחוץ ובתוך הולנד וביקרנו בהמבורג, דלפט, חופשת סקי בקלאב-מרד (הפרעסר), בריסל, סקנדינביה, בודפשט וגם ביקור מולדת אחד או שניים;

בינתיים, בארץ הקודש, החמצנו בין היתר את ההתנתקות-התכנסות, בחירות מפתיעות, מלחמה בצפון וגם את הלוויה שלו.