הנה, באתי לאחל שנה (אזרחית) טובה ולהרביץ איזה עדכונון. סופסוף חזר לי קצת הדגדוג לכתוב ואני שוב מתרגמת לעצמי את החיים כמשפטים לבלוג. ומי יודע, חלקכם אולי תהה מה עלה בגורלנו.

קצת מזעזע לגלות שעברו חודשיים וחצי מאז שעזבנו את התעלות. הזמן טס אז כנראה שלא רע לנו וזה נכון מה שאומרים (1): החיים בארץ שואבים אותך בשניות, משכיחים ממך ברגע את מה שהיה לך אך שלשום.

וזה נכון מה שאומרים (2): למצוא היום בת"א דירה ראויה במחיר סביר זו משימת התאבדות. בחודש הראשון במולדת נדדנו על ציר טבעון-ת"א בחיפושים (ותודה למודאג ולמפרגנת שארגנו לנו רכב והקלו על החיים ביג-טיים), גוררים מזוודות בין הבית בכפר לבין חדרי האורחים של התיקולים וגיי המחמד. על שוק הדירות להשכרה בעיר הגדולה יש לי כל כך הרבה מה להגיד, אפילו שקלתי להקדיש לזה בלוג חדש, מר כלענה וצורב כאולקוס. בשורה התחתונה- שערורייה החמדנות של בעלי הדירות פה. כל זב חוטם ששומע בשיחת סלון מזדמנת על מחפשי הדירות הנואשים מחליט שאם אפשר לנצל את המצוקה אז למה לא, הרי הוא לא ייצא פראייר, חלילה... ופתאום כל דירה מג'וייפת שעברה שיפוץ אי שם בשנות השבעים מוצעת בהומלס ב-1200 דולר ועוד תביא ערבים ובטחונות ותגיד יפה תודה שלא ביקשו ממך גם לבטח את הנכס נגד רעידת אדמה וצונאמי. בעעעעעע . באמסטרדם, תמורת סכום כזה אתה מקבל גם תעלה מתחת לחלון, גם דירה מרוהטת ומאובזרת קומפלט, וגם בית קפה חמדמד בכניסה לבניין. וזאת עיר הרבה יותר שווה, חוט-פור-דוממה!

אחרי חודש על מזוודות נשברנו ושכרנו זמנית דירה תל אביבית מזוג שנסע לטיול ארוך בחו"ל.  ככה, לקצר את הטווח. משם זה לקח עוד שלושה שבועות עד שסופסוף נמצאה הדירה בשבילנו: מרווחת, משופצת, מכל חלון נשקף עץ ולבעל הבית יש לב פועם במקום קופה רושמת. הללויה.

הפרויקט הבא היה להפוך את הפינה החדשה שלנו לבית. יש משהו מרגש לאללה בלרהט דירה מאפס ולמלא אותה לאט לאט בנו, ללקט חזרה את הדברים שלנו שהיו מפוזרים בין כולם ולהיתקל בכל מיני חפצים שכבר שכחנו שיש לנו. מרגש, אבל מתיש ובעיקר עסק יקר. 77 יום וזה מה שנהיה מאתנו: זוג בורגני ועייף שמבלה את סופי השבוע שלו במתחמי קניות גדולים, מתלבט על שטיח, יוצא במרדף אחר מנורות, מבקש לפרוס לעשרה תשלומים ומתווכח על ריפוד לספה. בעעעעע. אבל זהו, סופסוף אפשר להגיד שהחיים נכנסים לשגרה ונהיה נעים בדירת החזיילך שלנו.

אתם בטח סקרנים לדעת איך הפרעסר מסתגל. בצדק. הסירו דאגה מלבכם: בתוך כמה ימים הוא צלל חזרה לאקשן של הרצליה פיתוח ולא היה לו זמן להקדיש לשביזות את תשומת הלב הראויה לה. ז'תומרת, הוא איבד את חדוות הבישול לזמן מה ואפילו את התיאבון (!), אבל זה עבר. נסיעת עבודה קצרה לניו-יורק ולסן-פרנסיסקו גם עזרה לשיפור המצברוח וחוצמזה הוא מאוד מתגעגע, בוהה בתמונות שצצות על מסך המחשב ונאנח חרש. אני, לעומת זאת, מרגישה שהחיים באמסטרדם היו סוג של חלום רחוק, הזיה פנטזיונרית, בטח לא משהו שהסתיים ממש לאחרונה. אבל זה היה אך צפוי לאור הסתגלנות המחליאה שלי, זה עוד יחזור אלי כמו בומרנג.

ואני לומדת, שוב. באמת מה נהיה ממני. האמת שנורא מעניין לי וזו הפתעה מעולה. כצפוי, העריכה הלשונית היא עקב האכילס שלי בלימודים אבל למרבה הקלישאה, אחרי שהתגברתי על כללי הדקדוק ההולנדי תיקוני לשון בעברית כבר לא שוטפים את גופי בזיעה קרה. להיפך- חוששתני שזה רק עניין של כמה חודשים עד שהעברית שלי תהפוך להיות צחה, מדויקת, דידקטית ומשמימה בטירוף.

ואני לא עובדת, עדיין. הייתי יותר מדי אופטימית, חשבתי שברגע שנמצא דירה תגיע גם העבודה המעולה בעקבותיה, אבל מסתבר שלא. חשבתי שהעובדה שאני מחפשת משרה חלקית תפעל לטובתי אבל איפכא מסתברא. בקיצור די, כמה אפשר. נמאס. הבנתי ת'קטע .

אבל בארץ יש מלפפונים חמוצים משובחים, אפשרות לחבר דירה ללווין-טלפון-אינטרנט תוך שבוע, מלא מתולתלים, שפע חברים, מקררים גדולים, פריסת תשלומים באשראי, עגבניות טעימות, חצי-מחיר-בעלבית-השתגע, חומוס ביפו, ערימת עיתוני סופשבוע על השז-לונג בשישי אחה"צ.  לא רע לנו פה.