שלושה ימים וחצי. זה הזמן שעבר מאז שנחתנו פה- לראשונה לא כתיירים. לא כל כך נעים לתאר את הנחיתה הרכה שלנו- כי איזו מין דוגמה ניתן ככה לכל החולמים כמונו? נשלה אותם שההתאקלמות הראשונית לא חייבת להיות סיוטית, מלווה בלחצים וחרדות, חיפושים נואשים אחר דירה, והתפשרות על כוך מעופש?...

אז ככה זה היה אצלנו: חברנו הטוב א', הולנדי ותיק וגאה במורשתו, אסף אותנו מסחיפהול, היישר אל הדירה שהצלחנו לארגן לעצמנו לששת החודשים הראשונים שלנו כאן (איך? מפלאי האינטרנט). שני סיבובים של המפתח- לכיוון ההפוך- הובילו אותנו הביתה. עדיין מוזר לקרוא לזה בית, למרות שכבר פיזרנו רכוש ועדויות לנוכחותנו בכל החדרים, ויצרנו את הברדק האישי שלנו. אחרי יומיים פה, אפילו קיבלנו לפתח הדלת שניים מתוך שלושת הקרטונים העצומים, ששלחנו לעצמנו מת"א.

אז מה הספקנו בינתיים? להתארח בארוחת ערב אצל א' ורעייתו ההריונית נ' בבית החדש והבורגני שלהם (לוקיישן נפלא לבישולים עתידיים של הפרעסר), לבדוק כמה זמן לוקח לצעוד ברגל מהדירה אל המרכז (20 דקות לבית של אנה. בנינוחות), להתוודע אל הסופרים והירקנים בשכונה (בני דודים, בני דודים, בני דודים...), להודיע באוניברסיטה שהפרעסר הגיע לעיר (כמה בלגן בירוקרטי ההולנדים מסוגלים לייצר!), לשדל את פקידת הבנק שתפתח לנו חשבון, אפילו שעדיין אין אישור מהאוניברסיטה (איזה חלום! כשמשלבים אסרטיביות ישראלית עם נימוס וסבלנות אירופאיים- הכל אפשרי), וגם טיילנו, ראינו, הרחנו, בישלנו, עישנו... דיברנו עם כולם במחשב, והשלמנו את שעות השינה שכל כך חסרו לנו בחודש האחרון.

כן, חברים- אחרי שדחסנו בחודש וחצי גם חתונה וגם הגירה לארץ חדשה- תם הפסטיבל. עכשיו נתפנה לחזור להיות זוג העצלנים הנינוחים שאנחנו. נראה לנו שזו העיר הנכונה בשבילנו.

אופס, החבר ד' מנסה לתקשר אתנו. עם כל הכבוד שיש לנו לחיים הוירטואלים, החיים האמיתיים חשובים לנו יותר...

עד כאן להיום. והעיקר שאנחנו עדיין מחוץ לתעלה.