מכירים את הסרחון הקטן והחמצמץ הזה שמשתלט על הגוף בעקבות רביצה מוגזמת בבית, באפס פעילות פרודוקטיבית? אתמול בילינו את כל היום בבית- מין שבת חורפית טיפוסית. בזמן שהפרעסר נאבק בנחישות והתמדה עם המחשב, בנסיונות סינכרון עם המערכת במשרד בארץ (פה ושם סוננו בפה קפוץ קללות ואיומי סרק לכיוון המסך), אני הצחנתי בטרנינג שלי, קראתי ספר, חיסלתי שקית של במבה מקומית (לא רעה, אבל לא משתווה למקור. כי אין, אין, אין...), בהיתי בשידורים עתיקים של רוזאן וסקס והעיר הגדולה (פרק 2! ג'יזס!), ומשמשתי את הכביסה המתייבשת, בנסיונות להבין מתי כבר אפשר יהיה לקפל אותה...

אבל בזמן שאני תפקדתי על תקן המפגע התברואתי של הבית, בכל זאת קרו כמה דברים: החבילה השלישית (והאחרונה) הגיעה בשלום, ואתה אוסף הדיסקים שלי וכמה נעלים חשובות, אווסינדה הלבבית מהבנק התקשרה והודיעה שבכל זאת פתחה לנו חשבון בנק משותף (למרות שאסור! אסור!), נ' ההריונית קבעה אתנו "שופינג-טור" בממלכת איקאה מחר (הרבה יותר מנ"צ בדרך לכד קפה!), וידידנו ההולנדי החסון ב' התקשר להציע שמכיוון שלוחות הזמנים שלנו גמישים (כמו מתעמלת רומניה באתונה), אולי נצטרף אליו לנסיעת העסקים שלו למינכן, בתחילת השבוע הבא. למה לא? בטח נצטרף!

וכרגע שמענו ברדיו שגל פרידמן הביא לישראל מדלית זהב ראשונה. האח הידד! היכול להיות שבוע אופטימי מזה?

אז יש לנו כבר עגלת קניות לשוק משלנו, שתלנו בזיליקום ורוזמרין בגינה הקטנטנה, יש תמונה שלנו עם דקלה על המקרר, וגל"צ ברקע. זה מתחיל להיות בית אמיתי. והכי חשוב שאנחנו עדיין מחוץ לתעלה.