סוף סוף הצלחנו לתקן את הבעיות, ואפשר לשמור את הטקסטים כמו שצריך...

להלן מסקנותינו ממינכן: השכמנו בארבע בבוקר (!), התארגנו בזריזות (יחסית) ויצאנו אל הקרירות ההולנדית. ב' חיכה לנו בחולצה קצרה ו-BMW שחורה ומרווחת (שמיד אימצנו את שמה הגרמני "אה שוורצע בה-אם-ווה") ויצאנו לדרך. כמעט שמונה שעות חלפו עלינו, במהירות ממוצעת של 200 קמ"ש והרבה שיחות נפש, עד שהגענו ליעד. ב' היה מאוד קשוח אתנו, ובמאמציו האדירים לשבור שיא אישי בנהיגה בין יבשתית, הקפיד מאוד על עצירות אוכל ופיפי מעטות וקצרצרות...

הגענו למלון, ב' החליף לחליפת עסקים מכובדת והקפיץ אותנו למרכז העתיק של מינכן. מה אומר ומה אגיד- מינכן התגלתה כעיר אפורה ("... עקשנית ושותקת"), ותושביה אפרוריים אף יותר, חמוצי מבט ונטולי הבנה בסיסית באופנה. מילא המבוגרים, שניכר בהם שהם נוהגים ללבוש את האופציה הראשונה שנשלפת מארונם בחשכת הבוקר, אבל הצעירים- אויה! או שמחלצותיהם לקוחות היישר משנת 1991, או שהם לבושים בפריטים הנכונים, אך ללא חיבור הגיוני, שיק או חן מינימלי. מבאס למדי.

היו לנו 6 שעות להעביר. טיילנו בעיר העתיקה, גמענו קילומטרז' מרשים מסביבה, זייפנו בקולותינו המחוספסים את מיטב מזמורי דקלה, בן עיון ומאיר אריאל, וכמובן- נשנשנו. אהבנו את "חצרות הבירה", שזה מין קונספט של רחבה פתוחה, שבמרכזה שולחנות אוכל לרוב, ומסביבם דוכני אוכל שונים. קנינו נקניקיה, סלט תפו"א, בשר חזיר ובירה, והצטרפנו אל ההמון בשולחנות הפיקניק. לא רחוק התקיים שוק קטן ואיכותי, עם מגוון רחב של ירקות, פירות, בשרים ושאר מעדנים. הפרעסר התהלך בין הדוכנים רציני ומתעניין, המהם בהתרשמות, והביע צער על כך שטרם מצאנו שוק כל כך ראוי בעיר שלנו (כן, כן, זו אמסטרדם!).

לארוחת הערב בחרנו בקפידה מסעדה שמגישה אוכל בווארי טיפוסי. במהלך הארוחה המצאנו שלל שימושים דקדוקיים והטיות למילה "דלוח", כך שאפשר לנחש שלא התרשמנו לטובה. אפשר גם לנחש שהיתה לכך השפעה מסוימת על  המורל של הפרעסר...

מכיוון ש-ב' התעכב, החלטנו לחזור למלון ברכבת. דבר מוזר קרה דקות ספורות לאחר שעלינו על הרכבת: היא פשוט נעצרה. חמש דקות חלפו עד שמישהו הכריז משהו בכריזה (בגרמנית, כמובן), והרכבת עדיין במקומה. הסתכלנו ימינה ושמאלה בחשש, וכל הנוסעים בשלווה סטואית מוחלטת, ממשיכים לעלעל בעיתון או לשוחח ביניהם חרישית. לקח לרכבת עוד 15 דקות תמימות עד שהיא הואילה להמשיך בדרכה! ואף אחד לא אמר כלום, בטח שלא צעק, רטן, איים או נפנף. עם מוזר, הגרמנים...

כמובן שלא יכולנו (וגם לא רצינו) להתעלם מאפקט השואה- אחרת מה הכיף לבקר בגרמניה? אז כשישבנו בתחנה והמתנו לרכבת, זמזמנו את "כאן התחנה טרבלינקה...", כשרוכבת אופניים קשוחה אותתה לפרעסר במועל יד שעליו לסור משביל האופניים, שאלנו אותה מה עשתה סבתא שלה במלחמה, וכשאחד הבחורים במשרד של ב' סיפר לו שהוא חי בכפר קטן קרוב למינכן, שנקרא דכאו- פשוט התמוגגנו!

למחרת בבוקר ב' יצא לעוד סשן פגישות, ואנחנו יצאנו לעוד סשן בעיר, ובצהרים איחדנו כוחות ויצאנו שוב למסע, הפעם הביתה- אל התעלות.

היום עשינו וי על עוד כמה נושאים חשובים:

• הביטוח הרפואי של הפרעסר שולם, ושלי הוסדר (זמנית).
• שחררנו את החבילה שנשלחה מטבעון- קיבלנו ספרים, מצעים והפתעות משמחות.
• הלכנו לאוניברסיטה לברורים לגבי הלימודים של שנינו. הפרעסר קיבל מערכת שיעורים לחודש הראשון, ולי נודע שברגע שאני מקבלת את מכתב ההזמנה הרשמי לקורס, כל מה שעלי לעשות הוא להציג אותו במשטרת הזרים, והם כבר ידאגו לי לויזה לשנה! אם קיבלתי מידע מדויק זה די מדהים, כי המשמעות היא שאני לא צריכה לחזור לארץ ולטפל בויזה דרך השגרירות. משום מה אני לא שקטה.

עדיין מחכים לכרטיסי חשבון הבנק שלנו... והפרעסר מבואס למדי מהמחשבה שבעוד כמה ימים החופשה שלו נגמרת. אבל חוץ מזה- העיקר שאנחנו עדיין מחוץ לתעלה.