יחי

אח, יחי היקיצה הטבעית... יחי הקפה הנינוח של הבוקר, תוך כדי התעדכנויות באתרי האינטרנט הישראלים (מיקי היא בתם הביולוגית של ירדנה טמיר ורובי אביב?!  סופי צדקה העילגת שרבטה לעצמה תסריטים לסרט התפייסות עם העדה השומרונית?!  סער בדישי מגיע לצ'אט????). יחי עוגיות החמאה המשובחות שקנינו, ויחי קרני השמש שמחכות לי בחוץ.

נרגנות

הפרעסר חזר הביתה מכיתה א' תשוש ולא מרוצה. בהכירי את הברנש, הכנתי עצמי לאפשרות של התקף אוטיזם חברתי קל, כמנהגם של מביני עניין במחשבים בשעת מצוקה.

בשעות הערב המוקדמות אנחנו זוכים לביקורים מפתיעים של ל'- חברתו התמוהה של י' (בעל הדירה), ו- א', שמביא לנו את כרטיסי הבנק שלנו (הללויה!). הפרעסר מתחיל לאבד את סבלנותו במהירות, ולדרוש את ארוחת הערב שלו. הלוא ברור לשנינו שעכשיו, כשהוא כורע תחת הנטל, מקומה של עקרת הבית המובטלת לדאוג למזון.

אחרוני האורחים מתפוגגים, ואני אצה בצייתנות למטבח, להכין לבעלי האהוב ארוחה קלה.

אחרי חצי שעה

הוא (מייבב מהסלון): "כמה זמן לוקח להכין אוכל?"

היא (מחפשת דרכה בבלגן במטבח): "כמה שצריך..."

פיוז ראשון נדלק

עוד רבע שעה חלפה

היא: "אפשר לערוך את השולחן"

הוא: שתיקה

פיוז שני

עוד 5 דקות

הוא (טועם את הפסטה ורוטן): "חסר מלח ופלפל"

היא: "אהה..."

פיוז. פיוז. פיוז.

עוד 3 דקות

הוא (ממשיך שיחה דמיונית): "...וגם צריך עוד רסק ברוטב, למצק אותו".

היא (באיפוק פולני, רגע לפני התפרצות): "אהה... עוד משהו מפריע לך?"

הארוחה נמשכת בשתיקה כבדה וזועפת. בסופה הוא חוזר למחשב והיא חוזרת למטבח- לשטוף כלים בפרצוף חמוץ.

חרטה

בערך שעה אחרי שהיא קוראת ספר בצד, כהפגנת מחאה בלתי מורגשת בעליל, הוא קורא לה למחשב ומראה לה מאמר באנגלית בן 26 עמודים, שעליו לקרוא עד מחר ולהפגין בקיאות בכיתה. היא נשברת, ומכבה את הפיוזים אחד אחד.

אז אולי לא תמיד קל פה, ולי יש קצת עבודה לעשות בעניין כישורי הסבלנות והחמלה שלי... אבל העיקר שאנחנו עדיין מחוץ לתעלה.