האח הידד לכל המגיבים! דעו לכם שאני ממתינה לתגובותיכם בכשכושי זנב, קוראת אותן בשקיקה, ומקבלת בשמחה והכנעה את תוכנן- דברי שבח או ביקורת. אני מתכוונת להתנסות פה בכל מיני סגנונות חשיבה וכתיבה, אז היו סובלניים... (ואם צריך- גם תוקפניים)
שגרה חדשה
בזמן שהפרעסר מרוכז במאבק מול איתני הטבע (יכולת ריכוז וערנות), אני מתחילה בחיפוש מהוסס אחר שגרה חדשה משלי. לאחר התייעצות עם י', המהגרת הותיקה, אני מחליטה לפרק לכמה שלבים את מלחמתי באוריינטציה העלובה שלי:
- קודם כל יש להכיר את הפינות המרכזיות בעיר- אלו שכל תייר מזדמן מזהה מתוך שינה.
- לאחר הכרת הנקודות המרכזיות, יש להכיר את הדרכים השונות המחברות ביניהן.
- בנוסף להכרה מעמיקה עם אמצעי התחבורה, חשוב לתרגל גם את הדרך הרגלית שבין הדירה למרכז העיר, ואת שלל ההזדמנויות השונות הטמונות לאורכה.
- רק לאחר השלמת התנאים הנ"ל, אפשר להתפנות לשוטטות מעמיקה יותר, שתוביל בסופה למומחיות של ממש (צפי משוער: שלהי הקיץ הבא).
מחוזקת ומעודדת מהסדר וההיגיון שבהחלטה זו, אני ניגשת למלאכה בסקרנות. תוצאות היומיים הראשונים: היכרות סבירה עם הרחובות היוצאים מכיכר הדאם, ותוספת למלתחה של ז'קט קטיפה, כובע ברט ותיק קטן- כולם שחורים ובמראה הוינטג'. מסקנה? תהליך נעים, אך כדאי להימנע משוטטות חסרת מעש ברחובות שמהווים את מרכזי הקניות של העיר...
יומנה של עקרת הבית
סוף סוף לומדת להכיר את השכונה, ולזהות דרכי אל מוסדותיה. בצעד קל אני פוסעת אל הסופר הזול, שנמצא ממש בשכונת "הבזאר הגדול". במיומנות תל אביבית אני מפלסת את דרכי אל המרכז השכונתי, בו נמצאים הסופר היקר, חנות כלי הבית, הסופר פארם, חנות כלי הכתיבה ודוכן הפרחים. בצעד בוטח אני הולכת אל תחנת הטראם ואל סניף הבנק המקומי. אפילו זוכה לשלום ידידותי מהקופאית בסופר, ומהירקן בדרך הביתה.
הרהור פילוסופי מזדמן
אני בתור בבנק, ממתינה בסבלנות להפקיד קצת אירו ודולרים בחשבון החדש שלנו. מכיוון שבארץ הנטייה שלי היא להתחמק בכל דרך מכניסה לסניף בנק, אני תוהה למה דווקא כאן אני לא ממש מוטרדת מהעניין. אחרי מחשבה מרוכזת, אני מסיקה שכנראה תחושת הזרות דווקא מגוננת עלי פה, ונוסכת בטחון.
בארץ, כל סיכוי לעימות עם אחת הרשויות / סמכויות, מכניס סטרס מיידי לסיסטם שלי: מתי יתפרץ איזה ישראלי מצוי לתור, ויידחק לפניי בתואנות שונות ומשונות? באיזה סירוב אנטיפטי אני עלולה להיתקל עכשיו? מה יהיה עלי לעשות כדי להגמיש, לשכנע או להפחיד את הנציג/ה שמולי?
במולדת אין לי תירוצים. אני ישראלית, ועלי לנהוג ככזו, כלומר- בשום מקרה ובשום אופן, אסור לי לצאת פראיירית! אבל פה... פה זה אירופה. פה מחכים בתור בסבלנות. פה מחייכים בנועם אל נציגי השירות ואל הקולגות בתור. פה מכבדים את תשובת המערכת, ולא חושבים שצעקות ודורסנות יועילו. פה הכי טוב לצאת פראיירית... ואני מתה על זה!!!
שבוע לימודים ראשון מתקרב אל קצו
אחרי סיבוב בנק-סופר, אני חוזרת הביתה ומגלה את הפרעסר קבור בשינה עמוקה תחת השמיכות והכריות. אחרי שלוש שעות הוא מתעורר, והמום ואפוף צועד אוטומטית אל המחשב... היום היתה לו פגישה עם נציגי משרד ההגירה בעניין הויזה, שיעור אחד הוא פספס בגלל שלא ידע ששינו את המקום שבו הוא התקיים, ולצערו הרבה מכירת האופניים השבועית באוניברסיטה בוטלה באופן חד פעמי.
עכשיו הוא יושב עם פקקים באוזניים וממרקר קטעים בספר המאמרים שלו. אני פורשת למטבח, להתחיל בהכנות לארוחת הערב.
והכי חשוב- אנחנו עדיין מחוץ לתעלה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
