| 9/2004
על מסורות, ניווטים וארוחות
יום שבת – ראשון.
האפטר-סאמר מגיע אל קצו, ובחוץ מתחילה לנשב רוח מדאיגה. מקורבינו מזהירים שאין טעם להשקיע במטריות, מפני שהן נשברות כולן מול הרוח המקומית. אני נזכרת בימי חורף ספוגי גשם עם רוחות אלכסוניות במשרד בנמל. עדיין לא הפנמתי את העובדה שאני לא עובדת שם יותר. או בכל מקום אחר, לצורך העניין...
שלשום בדקנו לראשונה את המסורת החדשה של דרינק-אחרי-העבודה עם א'. לאחר ששכנענו אותו למצוא לנו פינה במשבצת של ימי ששי, התייצבנו מקולחים, מסורקים וחגיגיים במשרד שלו. מאוד נחמד אצלם, בחדר הפגישות הגדול והמרווח הפונה לפארק. מסתבר שבכל ששי יש הרמת כוסית קטנה במשרד לכבוד סוף השבוע שבפתח, וגם אנחנו הצטרפנו בשמחה לקצת בירה וצ'יפס. משם המשכנו עם א' למקום חביב בקצה הפארק, שהזכיר לנו מאוד את "שלוותא" התל אביבית, רק בלי הים. כסאות נוח פזורים ברחבת חצץ בין העצים, בר, ומדורות קטנות בוערות בין השולחנות, מפיצות חום וניחוחות קומזיץ. לצערנו א' נאלץ למהר הביתה אחרי בירה זריזה, מותיר אותנו עם פנקייק גדול ותחושת החמצה קלה. כנראה שעל המסורת הזו עוד צריך לעבוד.
ואתמול הקצנו אל עוד סופשבוע. הפרעסר החליט להסתגר בבית עם המאמרים והספרים, אבל אני הרגשתי שאני חייבת לצאת קצת, ליהנות מימי השמש האחרונים. ארזתי את הספר שלי ונסעתי לפארק. מצאתי את עצמי מוקפת בעשרות אנשים שעסוקים ברכיבה על אופניים, רולר-בליידס, פיקניקים ספונטניים, או סתם רביצה על הדשא. תפסתי לי פינה פסטורלית על שפת המים וקראתי במשך שעתיים. כשנהיה קריר פרשתי, אבל החלטתי לנסות לנווט את דרכי הביתה ברגל, בעזרת המפה. ממש לחיות על הקצה...
הוצאתי את האף החוצה בשער הפארק ורחרחתי את הרחוב בחשדנות. ליכסנתי מבט אל המפה של הטראם, והתחלתי לצעוד. שישו ושמחו- הגעתי אל הנ"צ הראשון בקלות מפתיעה! ממשיכה הלאה. גם הנ"צ השני הופיע מולי, אמנם קצת מאוחר מהמתוכנן- אך במיקומו הנכון. ככה גמעתי את הדרך לשכונה, ללא אף התברברות. הייתי מבסוטית מעצמי לאללה, ונכנסתי הביתה עם כל נוצות הטווס שלי פרושות כמניפה. זה כנראה היה מראה מאוד מרשים, כי אפילו הפרעסר הטרוד זקף ראשו בהערכה.
חמש דקות מאוחר יותר, הראש של הפרעסר שוב צנח מטה בייאוש עמוק. היה ברור שאין מנוס, וחייבים להוציא אותו מהבית להתאווררות. ניסיונות השידול נתקלו במלמולי הסכמה חרישיים, אך ללא התחייבויות על זמנים, וכך מצאנו את עצמנו ב-21:30, רעבים וחסרי מנוחה. שיחת טלפון עם י' הבהירה לנו שמצבנו רע, כי מן הידועות היא שבשעה 22:00 כל המטבחים במסעדות העיר נסגרים! היא אמנם הזמינה אותנו להצטרף אליה, להתכרבל מול הטלוויזיה ולאכול מרק ביתי- אך היה ברור שאנחנו כבר הרבה מעבר לזה.
לשמחתנו, היא נזכרה שיש מקום שאפשר לאכול בו עד 23:00- de klos, מסעדת הצלעות האהובה על התיירים הישראלים. אצנו רצנו, והספקנו. במסעדה מצאנו אינספור דוברי עברית, ביניהם גם ש' (בעלה של י'), שהשחיל בירה זריזה בטרם נעלם לבר שבו התקיימה הופעה של להקה ישראלית שמבצעת קאברים ל"בלק סאבאת". בי נשבעתי. יש אנשים שאשכרה שרים את זה, ויש גם כאלו שאשכרה מקשיבים לזה...
נו, נו. טרפנו סטייקים לא רעים, קינחנו בקופי-שופ שליד ה"סאפר-קלאב" המהודר, וצעדנו הביתה בין הטיפות. בדרך ציינו לעצמנו בסיפוק שלמרות הצהרותיה של י', העיר שוקקת וכך גם מסעדותיה, לכן סביר להניח שלא יחסרו לנו מקומות לאכול גם בשעות אליהן אנחנו עדיין מורגלים.
חוצמזה
כנראה עקב שילוב בין תחילתו של הסתיו לחג המתקרב, אנחנו מתחילים להרגיש קצת נטושים... פתאום גילינו שאנחנו לגמרי לבד בארוחת ראש השנה- א' ו-נ' מוזמנים לארוחת חג מסורתית אצל ההורים, י' ו-ש' הוזמנו לארוחה אצל אחת הישראליות הדומיננטיות בקהילה, ואפילו ל-ב' הגוי יש פגישה עסקית באותו ערב! אותו ב' גם עובר שבוע מאוד עמוס ומתיש במשרד, כך שלא יצאה לפועל ארוחה מספר 3 במסורת השבועית שלנו. אבל יש זרקור בקצה המנהרה- הוזמנו ל"ארוחת חג מאוחרת" אצל א' ו-נ' ביום ששי, ובאותו יום ממש נוחת כאן ש' היקר, שבא לחגוג עם ב' 8 שנות זוגיות. האח הידד! ניתן לגברים לעבוד קשה, ואנו הבנות נשב בבתי קפה ונרכל לרוב...
וגם...
לא התאפקנו, וסוף סוף הדלקנו את ההסקה המרכזית בבית.
סיימתי לקרוא את הספר השני שלי כאן. חוששתני שמלאי הספרים שלי אוזל, ובמהרה אזדקק לתגבור רציני.
הפרעסר שוקל לבטל קורס אחד ולהקל על העומס. הללויה.
טרם התקבל המכתב שלי מביה"ס להולנדית. זה מתחיל להדאיג.
והעיקר, כן העיקר- אנחנו עדיין מחוץ לתעלה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
