| 9/2004
 א' בתשרי
מת. ממש מת ברשת. אף אחד לא פותח מסנג'ר, לא שולח מייל, לא מתקשר בסקייפ... איזה באסה זה ראש השנה.
בינתיים בחזית...
אתמול שוב יצאתי למסע כיבוש אורבני. היעד היה נ"צ של חנות מסוימת, כדי לקנות מוצר מסוים (אלבום תמונות, אם אתם חייבים לדעת). באילו דרכים אגיע לשם ולאן אמשיך- ובכן, את זה העדפתי להשאיר לגורל (שיואו, איזו דרמה!).
התחלתי לצעוד לכיוון התחנה של הטראם (יודעים מה? כרגע החלטתי לשנות את שמה לטררם), והיה כל כך נעים בחוץ, שפשוט המשכתי ללכת וללכת- עד שהגעתי לדאם. הרגליים משכו אותי לכיוון מסוים (צפונה, מסתבר. לא הייתי מנחשת לעולם- אבל שאלתי את הפרעסר), ולא עצרו עד לכיבושה המזהיר של התחנה המרכזית הסואנת- עוד נקודה עירונית מרכזית. ומשם...
ככל שאני משתוקקת להשוויץ בידיעת השטח שלי, לא אתאר את כל מסעותיי באותו יום, רק אציין שצעדתי מספר מכובד של שעות, גיליתי איפה (כנראה) יתקיימו הלימודים שלי, איתרתי את דוכן הצ'יפס הכי שווה בעיר, ואפילו ביצעתי לראשונה רכישה בשפה ההולנדית ("איין פטאט אלשבליפט, מידל, זונדר...").
בערב שוב צעדנו הלוך חזור למרכז העיר, בחיפושים אחר מסעדה לחג. בקצב הזה, אני לא אחזור לעשות ספינינג לעולם.
היום לפרעסר לא היה בית ספר, אז יצאנו מהבית ביחד, כמו בימים הטובים. נסענו לעיר כדי לקנות לו אופניים משומשים במכירה זולה במיוחד של האוניברסיטה. בחוץ כבר היתה התקהלות קטנה, ואז יצאה בלונדינית אחת אל הממתינים, והסבירה שהתקבלו מהעירייה רק 15 זוגות אופניים הפעם, ולכן היא מבקשת ש"כולם יהיו כנים עם עצמם" ויאפשרו לאלו שבאמת הגיעו ראשונים לקבל את האופניים. אהה... בלונדינית אחרת השתלטה באסרטיביות על ההמון, והכריזה שלדעתה כל האנשים שנשענו על הגדר הם המייפלאואר של התור (טוב, היא לא ממש הגדירה את זה ככה, אבל צריך לבנות סיפור בכל זאת), ובלה בלה בלה. אפילו לא נשארנו שם כדי לברר אם היא שייכת לדור המייסדים, או סתם נשמה טובה. ישראלית היא בטח לא היתה, כי אז היא כבר היתה מטביעה את הבלונדה הראשונה בג'ורה שלה.
התחלה צולעת
מאוכזבים מהכשלון הראשון שצפנה לנו שנת תשס"ה, הלכנו להתחזק בבית הקפה החביב עלינו מימים ימימה- פוצ'יני. צוות המלצרים כלל גברים חסונים, מהממים, וכמובן גייז לחלוטין (החשד הראשוני שלנו אושש כשנהיה ברור שהפרעסר הוא אביר ואילו אני- אוויר). כך שהנה תחנת תרבות ראשונה לכל אורחינו העליזים, נשכני הכריות וחובבי האגזוזים. תחנה שניה- האנדרטה להומוסקסואלים הנרדפים, הידועה בשמה "הומומיומנט"...
המשכנו אל דירתם הקלסטרופובית של יוצר הסרטים והאוצרת. בבילון-מן (ב' בשבילכם) שלח אותנו אליהם, לקחת את המטען לסלולרי המקומי שקיבלנו ממנו בהשאלה, עד שבן זוגו (העורך) יבצע את ההגירה המיוחלת.
כישראלים, נשארנו לקפה ספונטני שנמשך כשעתיים. עם הספונטניות הזו החלטנו להפתיע את בבילון-מן במשרדו הקרוב, לדרוש בשלומו ולהתעניין בשעת הנחיתה המשוערת של העורך מחר. במקום איש השפלה החסון מצאנו במשרד דווקא את אסתר (לא זו הידועה גם בשמה מדונה, אלא זו שלגמרי היתה אמורה להיות עכשיו בקטמנדו). מסתבר שהפרוייקט שלה נדחה עד להודעה חדשה, ובמקומו היא פשוט תטוס לישראל, להיות עם בעלה הטרי. אכן, השנה החדשה לא התחילה כמתוכנן.
בכל זאת חג שמח
אוקיי, אז קנינו פרחים צחורים לבית, הרמנו כוסית ואיחלנו לעצמנו המון דברים (מוזר, לא כל שנה יוצא לאדם לאחל לעצמו כל כך הרבה דברים ספציפיים...), ומחר מחכה לנו ארוחת חג מאוחרת אצל האדווקט וההריונית. והכי חשוב - מתחילים עוד שנה מחוץ לתעלה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
