| 9/2004
 פוסט ארוך ונרגן, כי מגיע לי!
אני יודעת... קצת נעלמתי, אבל הייתי עסוקה. בעיקר בלהיות מתוסכלת, נרגנת ומרירה (יש שיאמרו שפשוט חזרתי לעצמי). וכל זאת למה?
בדיוק חודש אחרי שנחתנו כאן, התברר לי שבעיית הויזה שלי ממשית מתמיד, וכל אלו שייעצו לי להתמודד בשיטה הישראלית הנפוצה (יאללה אחותי, יהיה בסדר, סמכי עליי, משהו כבר יקרה וכו'), הם חבורת ז-ו-נ-ו-ת... אז היום הפוסט מוקדש לקיטורים (אני מבטיחה פסקה אופטימית לסיום). האפשרויות שעומדות בפניכם הן קריאה+תמיכה, או פשוט לדלג. זה בסדר מבחינתי (לא נכון, זה פשוט אומר שאתם חרא של חברים!)
בירוקרטיה מנומסת
זה דווקא התחיל מבטיח: העורך נחת לביקור של שבוע, השמש זרחה, וביום ראשון הצטרפתי אליו ואל בבילון-מן לדרינק בפארק, בחברת יוצר הסרטים, האוצרת וזאטוטם מלא הקסם (ומה עם הפרעסר, תשאלו? למד בבית, כמובן...). שיתפתי את כל הפאנל במהמורות דרכי אל הויזה, ולאחר סיעור מוחות מרשים הוחלט על שתי דרכי פעולה מקבילות:
1. ללכת למשטרת הזרים בכל זאת, להיתמם ולהתחנן על חיי.
2. לשלוח דמות מהימנה מטעמי לשגרירות בת"א, שתשדל את הצנוניות הבלונדיניות לתת למישהו אחר להגיש את טופס בקשת הויזה במקומי.
בוקר יום שני- השמיים אפורים ומעוננים.
אני מתייצבת במשטרת הזרים, ולצידי בבילון-מן הנהדר, שהחליט להצטרף ולתרום את יכולת יחסי האנוש המרשימה (וההולנדית) שלו לעניין. שום דבר לא עוזר. השוטר נעים הליכות להפליא, אך נחוש בדעתו: אני חייבת לעבור דרך השגרירות בארץ. כן, אז זה ייקח מלא זמן עד שתאושר הויזה וככל הנראה אני אפספס את הקורס של נובמבר. כן, הוא מבין את התסכול שלי ומאוד מצטער. מה הוא מציע לי לעשות? לדחות את הלימודים שלי בשנה, ולהתארגן בלי לחץ עד אז... הללללללללללו!!!! עוד מעט בת 33!!!!!! אין לי הרבה שנים מיותרות!
יצאתי עם דמעות של ייאוש בעיניים, התחיל לטפטף, אבל אני הייתי רחוקה מלוותר... גררתי את העורך למרכז המידע של האוניברסיטה (חזרתי לזירת הפשע), והסתערתי בזעם כבוש (בכל זאת פולנייה. מה, סבתא שלי למדה ז'ורנליזם בוארשה כדי שאני אתבהם?!) על הנציגה התורנית. הסברתי לה שבגלל שהקולגה שלה מסרה לי מידע כוזב, בזבזתי חודש יקר על המתנה למכתב מביה"ס, במקום לטוס (תרתי משמע) לשגרירות ולהגיש את הבקשה לויזה. הפקצה הופתעה מאוד לגלות שבמשטרת הזרים לא מעניקים ויזה... אלוהים אדירים, איזה מין מרכז מידע זה??? היא התנצלה עמוקות, וניסתה לברר עם הממונים אם ניתן לצ'פר אותי במשהו כתמורה על "עוגמת הנפש" שנגרמה לי (אני יודעת, זה ביטוי שסובל מזילות מטורפת, אבל במלחמה כמו במלחמה). אז ברור שלא. היא ממש מבינה אותי, יודעת שהטעות שלהם, אבל... הם ממש לא יכולים לעזור לי. מצטערת...
רציתי לשרוף לה את הדלפק. רציתי לפוצץ אותה בכל הטיעונים המסריחים ששמעתי כשעבדתי במוקד השירות של מנויי ידיעות ("גדעון רייכר עוד ישמע עליך!"), רציתי לשלוף את המשקפיים מהפרצוף הזחוח שלה ולרסק את הזגוגיות... אבל מה שקרה בפועל זה שהתנצלתי על כך שכמעט הבאתי אותה לידי דמעות, והיא גילתה לי שבדיוק בגלל זה היא שונאת את העבודה שלה, ועוזבת בסוף החודש. פשוט מקסים.
אפשר לבקש ממך טובה ע-נ-ק-י-ת?
ביקשתי מחברי הטוב (לקרוא לו גיי המחמד שלי זה לא רק נורא, אלא גם מבלבל, בהתחשב בחברים שלנו... אז נכנה אותו "הקומפוזיטור") לגשת לשגרירות בשבילי, אך לצערי הוא עסוק בטירוף של לפני הפקה, ויוכל להתפנות רק בשבוע הבא. זה ממש לא טוב לי, אז אני מבקשת טובה מהקונטסה היקרה. איך אני שונאת את זה! היא תנסה להגיע ברביעי בבוקר ולהפעיל את קסמיה המפורסמים, וכולנו מחזיקים לה אצבעות. אם היא לא תצליח, אני אאלץ לעלות על טיסה לארץ ממש בקרוב, לאסוף את כל המסמכים הדרושים (הכל תקוע עכשיו בגלל השביתה בישראל. קלאסי), ולהגיש את הבקשה המחורבנת. אח"כ אני אחזור להולנד דרך מדינה שכנה- כי אסור לי להיות פה עד שתאושר הויזה, אתייצב בלימודים בנובמבר, ואבלה לילותי בתפילות שביה"ס לא יעיף אותי בגלל שהויזה מתמהמהת. וכשהבקשה שלי תאושר סוף סוף, שוב אשרך דרכי ברחבי אירופה בדרכי למולדת- לקבלת החותמת הנכספת, שלום זריז למשפחה ולחברים, וחזרה לספסל הלימודים באמסטרדם. אווווווף.
וואלה, יש לי כל כך הרבה קיטור לשחרר... כמו דוד שמש ביום קיץ תל אביבי.
האלטרנטיבה
להרים ידיים ולהירשם לקורס הבא, שמתחיל בפברואר. זה אומר שלפני חמישה חודשי בטלה, בהם אסור לי להיות פה- ובטח לא לעבוד. בהתחשב בעובדה שאלו בדיוק החודשים בהם הטמפרטורה צונחת פה מתחת לאפס, אפשר להניח שאתפתח לעקרת בית משועממת, מוזנחת ומרירה, שגוררת רגליים שעירות בטרנינג מצחין, מבשלת ומעשנת תוך כדי, יוצאת מהבית רק לסופר, ומגלה בקיאות מדאיגה בתוכניות הצהרים בטלוויזיה. לאאאאאאאאאאא!!!!!!!
פסקה אופטימית לסיום
אני מבלה זמן רב עם העורך, ומשמח אותי מאוד שבקרוב הוא מצטרף אלינו. אנחנו נהיה שילוב מצוין- ארבעתנו. הוא מנסה לשכנע אותי להירשם לקורס של פברואר, ולבלות אתו את החורף כמו שתי גרושות מרירות... זה די מפתה! ואפילו אם אני אצטרך לטוס בקרוב לארץ, לפחות יהיה כיף לראות את כולם ולהתפנק אצל ההורים בכפר (אוי, מי יבשל לפרעסר ויפניק אותו???).
חוצמזה, קיבלנו בדואר דיסקים ישראלים חדשים לראש השנה מהאח והגיסה, העורך הביא עתוני חג וקלטת עם הפרקים האחרונים של "השיר שלנו", וכל פעם שאני שומעת ברדיו את שרית חדד שרה את השורה האלמותית: "כמה שערות על החזה, בחום הזה של ת"א", אני נמסה כולי... תמצית האושר.
אז מה? יהיה בסדר, אחותי, סמכי עלי...
העיקר שאנחנו עדיין מחוץ לתעלה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
