| 9/2004
 תאונת האופניים הראשונה שלנו
יום כיפור היום, ואין עיתוי מתאים מזה לנסות רכיבה זוגית על אופניים בסגנון הולנדי (קרי: רוכב האופניים המיומן מדווש במרץ, ומאחוריו, על ה"סבל", יושב/ת המורכב/ת בישיבה צדית חיננית- רצוי ברגליים משוכלות ועם סלולרי ביד).
ואכן, כך עשינו.
בצהרים נפגשנו בעיר אחרי הבחינה של הפרעסר (ועל כך בהמשך), והוחלט לעשות את הדרך חזרה הביתה ביחד, על אופניה של הסמנכ"לית שהושאלו לנו לעת עתה.
הפרעסר דיווש ושיווש ודיווש. מסכן, הפעם האחרונה שהפעיל את עצמו ככה היתה כנראה בטירונות יחידה... אני ישבתי מאחור, שיכלתי רגליי באלגנטיות וכרכתי את יד ימיני סביב בטנו. יד שמאל אחזה בחוזקה בסבל- מה שבטוח בטוח.
התחיל גשם סתווי הולנדי. זה אומר טפטוף קר ומעצבן. בתוספת הרוח הדי קבועה, זה לא עסק נעים בכלל. ואז צלצל הסלולרי.
על הקו היתה הסמנכ"לית, מתעניינת אם ייצא לנו להיפגש לפני נסיעתי לארץ הקודש. בהתרגשות גדולה בישרתי לה על הפוזיציה המרנינה והכל כך מקומית בה היא מוצאת אותנו, ואז הטפטוף הפך לגשם של ממש...
בערב שוב יצאנו לשטח עם האופניים, לביקור הסמנכ"לית ובעלה היקר- שמהיום ייקרא "זנדרה" (עזבו, סיפור ארוך). הפרעסר דיווש, נאק ונשף. הוא אפילו הזיע בגשם! בנסיונותי לעודד אותו, ניסיתי לחקות את הכריזה בטררם שמכריזה על התחנות השונות ברחובות בהם חלפנו, ולחילופין להמריץ אותו בסגנון מדריכי הספינינג האהובים עלי ("כן, כן... יופי... חזק, חזק. עוד קצת, עוד מעט מישור... ופוש, ופוש, ופוש... יופי").
בדרכנו חזרה לצ'כונה (אחרי צ'יפס ביתי משובח שהכין זנדרה, ועוגת גבינה ביתית- לכבוד יום כיפור), כבר הרגשנו ממש בעניינים. בעודנו מזגזגים לאיטנו ברחובות היורדן, בדיוק כשהתחלתי להרגיש כמו דמות כפרית בסרט על צרפת הכבושה במלחה"ע השנייה- בום!
זו היתה התקלות חזיתית - ממש ראש בראש- עם רוכב אופניים שהגיח בפתאומיות מהצד. בכל אופן, זה מה שהסתבר לי אחרי שהראש שלי הוטח בגבו של הפרעסר, שעד לאותו רגע (כולל) הסתיר ממני את שדה הראייה. שני זוגות האופניים ממש השתרגו זה בזה, כמו שני מתאגרפים זועמים, ושני הגברים נאחזו זה בכתפיו של זה. קצת ביזאר, האמת. כל זה ארך שניה. בשניה שאחריה כבר יצרנו "ערימת ילדים" של ממש- כשהרוכב האנונימי וספוג האלכוהול נמצא בתחתיתה, ואני בפסגה, חובקת את הפרעסר בחוזקה (יש לציין בסיפוק ובהערכה שתוך כדי התקרית, הפרעסר הדף אותי אחורה כדי להרחיק אותי מההתנגשות, באינסטינקט רומנטי במיוחד...). אחרי שבדקנו שכולם בסדר, נפרדנו כידידים. איזה בורג זז באופניים שלנו, ולכן עניין הרכיבה המשותפת נגדע באיבו. המשכנו את דרכנו הביתה ברגל, בראש מורכן בענווה. יש לנו עוד הרבה מה ללמוד.
והרי התחזית
מי שרודף אחרי בריזות בת"א בימים אלו, בודאי יתפלא לגלות שאנחנו כבר לובשים סוודרים ומעילים כעניין שגרתי. הסתיו האמסטרדמי מתגלה כאגוז קשה לפיצוח, עם התפרצויות פתאומיות של קרני שמש, ומייד לאחריהן סוגים שונים של גשם: קלוש, בינוני, מבולי, עם רוח צד או בלעדיה. היטיב לתאר זאת הפרעסר, בנסיון מושכל לתבנת (מלשון תבנית) את מזג האויר: "זרזיף.מבול.רגיעה. זרזיף.מבול.רגיעה. זרזיף.מבול.רגיעה...". הוא אפילו רכש פונצ'ו משוכלל לרוכבי אופניים, שאמור להגן עליו ועל התיק שלו (זה חשוב, יש שם לפ-טופ) ברכיבה. אבל מה יציל את זגוגיות המשקפיים שלו?
הערה פולנית, רגע לפני סיום
טוב, בסדר, הבנתי. כולם נהיו לי מין צדיקים שומרי מצוות כאלה, שיומיים לפני כניסת יום כיפור כבר מקפידים ולא מגיבים לבלוג. אפילו הקוראת החיצונית הבודדת שהיתה לי, התפוגגה אל המרחב הוירטואלי! א', אייכ???
האם זה קשור לעובדה שבישרתי בפוסט האחרון שאני מגיעה לארץ מחרתיים? האמנם כולם נאלמו דום, הגיפו התריסים וסגרו הסלולרים? הייתכן שאתדפק על דלתותיכם ללא מענה??????
הפרעסר נשאר בבית
כמו שזה נראה עכשיו, הוא יבלה את הימים הקרובים בחברת בבילון-מן וחמשת חתוליו שיובהלו מהארץ (עזבו, גם סיפור ארוך, וכאילו שאכפת לכם בכלל...).
בינתיים היתה לו הבחינה הראשונה היום- עבר בסדר גמור, תודה- ואת מירב זמנו הוא מבלה בלימודים משותפים עם קולגה איטלקיה, שכנראה עדיין לא יודעת שהיא לסבית. ככה הוא חושב. אישית, אני די חושדת בכוונותיה של מי ששולחת הודעות מסתחבקות למסנג'ר שלו לפחות פעמיים ביום... מהאיטלקיות האלה כדאי להיזהר :-)
בכל אופן, נראה שכל מה שמעניין אותו כרגע זו ההשפעה ההרסנית של מושב האופניים המחודד על עכוזו הענוג. נחפש לו כסא מרופד בארץ. העיקר שיישאר מחוץ לתעלה!
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
