| 9/2004
(חג)יגה בכפר
מוזזזזזר.
כל כך מוזר.
אני פה כבר יומיים. מצד אחד כאילו לא עזבתי מעולם, מצד שני טבעי לי להיות ה"אורחת". מצד אחד החודש האחרון באמסטרדם נראה לי כמו זיכרון רחוק ועמום, מצד שני ברור לי (בתחושה שבה הגוף מחזיק את עצמו) שהחיים שלי כבר לא מתנהלים פה.
ואני לא מצליחה להרגיש כלווום.
העורך טוען שאני תלושה ולא שייכת לשום מקום. זה לא כל כך נכון, כי אני מרגישה שייכת לת"א בדיוק כמו לפני חודש. עדיין לא התרחקתי מספיק בשביל להתנתק.
הפרעסר טוען שאני פשוט מבולבלת, וכמגננה מכניסה את עצמי לקהות רגש. זה כבר יותר הגיוני. והפרעסר מבין על מה הוא מדבר :-)
את העניינים שלשמם הגעתי עד הלום סיימתי בחצי יום. אמי היקרה התנדבה- נודבה להתלוות אלי ליום הסידורים ולשמש כנהגי האישי, אך בעיקר סייעה בתמיכה מורלית.
06:30
השכמה, קפה, ויציאה ברכב מהכפר אל העיר הגדולה.
09:30
התייצבות בשגרירות הולנד בר"ג. הצנונית לעניינים קונסולריים מקבלת את פנינו באדישות, ומפרטת את המסמכים שעלי לצרף לבקשה. להפתעתי, תעודת הלידה המתורגמת לאנגלית+ חותמת האפוסטיל ממשרד החוץ, אינה חיונית בשלב זה. לאחר הרהורים והתלבטויות קשות, הצנונית מוכנה לקבל את גרסת הפקס לאישור הבנקאי (על כך שיש לי בוכטות של אירו למימון עצמי). אי לכך ובהתאם לזאת- סידוריי בשגרירות מסתיימים, מהר מהצפוי. הבקשה מוגשת, ומובטח לי שתועבר עוד באותו היום למשרד ההגירה בהולנד. הצנונית מעריכה שבמקרה הטוב האישור לבקשה יתקבל בעוד חודשיים. זה יותיר אותי שבועיים ראשונים בלי ויזה בקורס. המממ... גבולי למדי.
10:00
אנחנו מחליטות בכל זאת להמשיך לירושלים, כדי לקבל את חותם האפוסטיל (הרי מתישהוא צריך לעשות את זה). אנחנו מחליטות להשאיר את הרכב במסוף ארלוזורוב, ולבדוק איך זה מרגיש לנסוע לירושלים באוטובוס.
11:00
כבר בעיר הקודש! איזו נסיעה תמציתית ומוצלחת. מונית למשרד החוץ. אני מחתימה את תעודת הלידה שלי, ומגלה שמשום מה, את תעודת הלידה של הפרעסר צריך להחתים דווקא במשרד המשפטים. מוזר.
מונית אל המחלקה הנוטוריונית של משרד המשפטים, שנמצאת בקצה השני של העיר. הללויה, גם התעודה של הפרעסר חתומה. מונית חזרה לתחנה המרכזית.
12:00
על האוטובוס לעיר הגדולה. לשתינו מתחילה להתערבל הבטן באופן סימולטני וחשוד ביותר. קלקול קיבה. חריף. ואנחנו בתוך אוטובוס, על הכביש המהיר... אמא מכווצת כולה, מפחדת לזוז, שמא תאבד את השליטה בסוגרים באופן מפתיע :-). אני מתצפתת מהחלון לראות מתי כבר נראה את עזריאלי. כשהאוטובוס מגיע לתחנה, אנחנו הראשונות לרדת. ריצה קלה אל השירותים של תחנת הרכבת, ו... וואו. איזו הקלה. מ-ד-ה-י-ם. פורקן טוטאלי. נולדנו מחדש!
13:00
לא יאומן כמה אפשר להספיק כשקמים מוקדם... עדיין נשאר לנו חצי יום, ואנחנו מחליטות להעביר אותו בשופינג ממוזג בקניון הקרוב. המטרה הרשמית: לקנות בגדים חמים לחורף ההולנדי. המטרה האמיתית: להפניק את הילדה :-)
18:30
אני נפרדת מאמא בארלוזורוב אחרי מסע קניות מספק, וממשיכה אל משכני הלילי-דירתם של התיקולים הנופשים וחתוליהם. אני מתפנקת במקלחת מרעננת ושיחת סקייפ ממושכת עם הפרעסר.
21:30
פגישה עם העורבת, הפתיל הקצר וסוכן המוחבראת ב"דיטה" החדש בשדרות רוטשילד. קצת אוכל, קצת גינס והרבה עדכונים משעשעים. איזה כיף, יש בריזה מעולה...
עכשיו אני שוב בצפון, אחרי נסיעת אוטובוס שבבת אחת החזירה אותי אחורה בכמה שנים. עדיין משתרכים פקקים ארוכים ביציאה מת"א (רק שהפעם זה בגלל התור לסינמה סיטי), עדיין יש חייל שמדבר בסלולרי כל הדרך, ועוד ברוסית- כך שאפילו אי אפשר להתנחם בציתות הגון, עדיין נוצרות שיחות נפש עמוקות בין שותפים אקראיים לנסיעה, עדיין הדרך כל כך יפה, אפילו בחושך... טוב, היה ירח מלא מקסים. לידי ישבה בחורה דתייה שהריחה מזיעה בתולית, כמו ילד בר מצווה אחרי משחק כדורסל מלהיב. כשהיא ירדה מהאוטובוס התנערתי מחלום בהקיץ. מהחלון ראיתי בחטף שלט לקריית עמל, ובבהלה פתאומית ובלתי מוסברת מיהרתי וירדתי גם.
שיט, הייתי כל כך מבולבלת, שירדתי תחנה אחת מוקדם מדי...
מולי חיכה כביש חשוך ומיוער, שמתמשך כמה קילומטרים עד לבית של ההורים. בעודי מנסה לעכל את העניין, פנתה מכונית לכביש, עברה לידי והאטה.
או או.
מי בא להתעלק?
אמא'לה...
בתוך המכונית חייכו אלי צמד חמד של ממש: בחור ובחורה צעירים, שנראו מסוכנים כמו קומונרים בתנועה. הם הציעו לי טרמפ באמפתיה רבה, ולמרות שבפעם האחרונה שבה נסעתי בטרמפים הייתי על מדים, נכנסתי. שאלתי אותם אם הם מסוכנים, אבל כששמעתי ברקע את הדיסק "ונגו", הכרזתי שאם ככה, אז הם בסדר. הם היו כל כך מבסוטים מהזיהוי, שהכריזו מיד שאם ככה, אז גם אני בסדר. וכך הסתחבקנו כמו חיילים, וזה השתלב לי בול בכל חוויית הנסיעה הלילית הזאת. וגם קיבלתי טרמפ עד הבית :-)
חג שמח לכולם. אנחנו עדיין מחוץ לתעלה- לחוד אמנם, אבל זה זמני לגמרי.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
