אי שם בחורף 2007 התבשרנו שוידהי- חברתו לספסל הלימודים האמסטרדמי של הפרעסר- מתחתנת עם בן זוגה ההולנדי והחביב עלינו, נילס. ולא סתם מתחתנת, אלא בחתונה הודית מסורתית בדלהי, שהרי וידהי אמנם גדלה באנגליה, אבל במשפחה הודית למהדרין. ולא סתם מתחתנים בדלהי, אלא שגם אנחנו מוזמנים לשבוע החגיגות שיתקיים בסוף פברואר 2008. מיהרנו לאשר את בואנו. אז אף פעם לא היינו ממש מקורבים לזוג הצעיר, למי אכפת- נוסעים לחתונה בהודו!
בחודשים הבאים התקיימה תכתובת ענפה בין צוות ההפקה של החתונה למוזמנים המערביים. כל עדכון הפעים אותנו יותר: האירוח הוא על חשבון משפחת הכלה וכולל לינה בבד-אנד-ברקפסט באזור היוקרתי בעיר, ביקורים באתרי תיירות, וכמובן את שרשרת הטקסים והחגיגות. אה, והזוג ביקש לא להביא מתנות. מי שבכל זאת מתעקש מוזמן לתרום כסף לאחת העמותות החברתיות שהקימו הוריה של הכלה. בהמשך קיבלנו בדואר חבילה ובה הזמנה נפרדת מודפסת בגווני בורדו וזהב לכל אחד מהאירועים שממתינים לנו. בקיצור, ליגה א'.

עבור הפרעסר, שכבר טייל בהודו שלוש פעמים, היה מדובר בחופשה המושלמת. עבורי, הודו לא הייתה הפייבוריטית בטיול המוצ'ילרים-אחרי-צבא הקלאסי שלי במזרח לפני 15 שנים. זכרתי בעיקר את החום, הלחות, הג'יפה, העוני, הרוחניקיות בגרוש והישראלים המסטולים המאוסים. "וואו", ליטפתי את ההזמנות המהודרות במבט מעורפל, "ביקור אימפריאליסטי בהודו, החוויה המתקנת האולטימטיבית לסיבוב הקודם, בלי שרוואלים, סנדלי שורש ושינה מיוזעת בכוכים עלובים".
מועד הנסיעה התקרב ואנחנו התרגשנו לאללה לקראת הודו, החתונה והמפגש הצפוי עם חבר'ה מימי אמסטרדם – טראוויס וג'ניס, אוד וסרז', גדעון, וכמובן החתן כלה. ניקוס והאנה החליטו ברגע האחרון לוותר על המסע כי האנה בהריון חודש שישי וזה בכל זאת הודו.
אגב, בהערת סוגריים, זה המקום לספר שגם אני בהריון. אשכרה. מרוב שלא הצלחנו להיות שלמים עם ההחלטה שאנחנו לא רוצים ילדים החלטנו ללכת על זה, ובסוף הקיץ יהיה לנו בן. אנחנו עדיין מנסים להבין מה דעתנו על זה. סגור סוגריים.
הייתי בשבוע 12, בסיומו של שליש נטול בחילות, רגישות לריחות ולטעמים, מצבי רוח ושאר תחלואים, אז החלטנו שבטח שאנחנו נוסעים, ועוד נוסיף לטיול שבוע בחבל רג'יסטן.
תאמינו או לא, עד כאן ההקדמה J
נחתנו בדלהי לפנות בוקר, מותשים אחרי טיסה אינסופית שכללה, מצדי, עצירה בלונדון ומצדו של הפרעסר קונקשן אכזרי מסן פרנסיסקו. המונית עצרה מול המגורים שאורגנו לנו ולהפתעתנו ראינו שמדובר באכסניית נוער. לא משהו שהייתם בוחרים באופן רגיל בהודו, אבל היי- מדובר פה באירופאים עם סטנדרטים, הם יודעים מה הם עושים.
הלובי היה מחורב. למעשה עמדנו במרכזו של אתר בניה, מול בוטקה עלובה עם שלט reception. גלגלי המזוודות דשדשו באבק ההודי הדק והמגפיים התל אביביות שלי התכסו בדוק מקוּמח. מצמצנו בתדהמה אל פקיד הקבלה בבוטקה, הוא מצמץ אלינו בבהלה וכיוון אותנו לחדר שלנו. למראה המעלית (העתיקה) התעודדנו- אולי יש עדיין סיכוי שהחדרים יהיו נעימים ומפנקים. נכנסנו לחדר שלכאורה נחשב ראוי: מזגן, טלוויזיה ושטיח מקיר לקיר. בפועל המזגן קרטע, הטלוויזיה שידרה צפצוף בלתי נסבל והשטיח אללה יסתור, מטונף ומפושפש, מקיר לקיר. חוצמזה המתינו לנו שתי מיטות יחיד מופרדות ומקובעות, על כל אחת מהן שמיכת צמר עם מרקם ולוּק של סקביאס מהטירונות, וחדר שירותים-מקלחת שאין בו ניר טואלט, מגבת או סבון ידיים, אבל יש בו רצפה ואסלה מג'ויפות ברמות שנצפו עד כה רק במלונות העלובים ביותר במיין בזאר (שכונת המוצ'ילרים המתכלבים בדלהי). היה ברור שאין מצב להישאר במקום הזה שבוע. החלטנו להתאושש במקלחת ושינה קצרה, עד ששאר החבר'ה יגיעו ונתכנן עריקה המונית יחד.
כמה שעות מאוחר יותר התעוררנו מדפיקות צוהלות בדלת. זה היה נילס, החתן הנרגש, מחייך מאוזן לאוזן: "אני כל כך שמח לראות אתכם! המלון הזה הוא הבית שלי לשבוע הקרוב וכולו מאוכלס באורחים שלי. גם אני וכל המשפחה שלי ישנים פה, קומה מעליכם". בעוד הפרעסר ואני מחליפים מבטים המומים ("מה, גם אמא שלו וסבתא שלו ישנות בחור הזה?!?"), נילס גרר פנימה שישיית מים מינרלים, צלחת נייר עם ערימת פירות כמושים ושתי שקיות תפוצ'יפס מקומי. "זה מאתנו, שיהיה לכם קצת נשנושים", הוא אמר בגאווה, "ובחדר האוכל תוכלו ליהנות מארוחות בוקר וחטיפים על חשבוננו". הודינו לו, מובסים לחלוטין. לא היה ספק שנטישת 'הבית של נילס' לטובת מלון אחר תהיה שערורייתית ובלתי נסלחת. בעיקר כשהמארחים הם אלה שמשלמים על זה.
אחה"צ התאספו כולם במדשאה של האכסניה להיכרות ראשונית. המשפחות, החברים הקרובים, השותפים העסקיים של ההורים, הולנדים, הודים ובריטים והאאוטסיידרים- הזרים שהשתייכו לחבורה הקטנה שלנו. היו חיבוקים, נאומים, דמעות, שרשראות פרחים וטיקות על המצח. פייר, היה מרגש. בימים הבאים הלו"ז היה צפוף: שיעורי יוגה במדשאה על הבוקר, במהלך היום סיורים באטרקציות התיירותיות של דלהי ובשווקים, ובערבים התכנסויות חגיגיות שכללו בגדים מסוגננים, טקסים הינדים צבעוניים, מטעמים מקומיים והמון ריקודים הודים. מה שהיה מרתק, אקזוטי ומלהיב לאללה ביומיים הראשונים הפך במהרה לצפוי על גבול המייגע. אחרי שלושה ימים מצאנו את עצמנו מנהלים שיחה באדישות כשברקע מתנהל לו עוד איזה טקס עם פרחים, טיקות, מופע ריקודים ובני משפחה מתלהבים, דוחים בייאוש את המלצר שמציע בפעם המיליון את אותם התבשילים, באותו רוטב מסאלה מתובל מדי ועם אותו השלשול שבא בעקבותיו.








יום לפני טקס החתונה נילס דחף לי דף ליד, הכריז "מכתב אישי בשבילכם!" ונעלם. וזהו נוסח המכתב:
אורחים יקרים,
אנחנו מקווים שאתם נהנים מהשהות שלכם אתנו! כמארחים שלכם בהודו, המשפחה של וידהי שמחה לכבד אתכם בארוחות בוקר, חטיפים ומשקאות באכסניה, אבל הם מעוניינים שתשלמו עבור החדר שלכם. המחיר הוא 1800 רופי ללילה. נשמח אם תוכלו לשלם את הסכום הכולל עבור חדרכם (כפי שמחושב בתחתית המכתב) כמה שיותר מהר. לנוחיותכם, יש כספומט בשווקים שאליהם תגיעו היום.
מאחלים לכם הנאה גם בהמשך,
נילס ואחותו דפני.
אפשר לנחש שהיינו בשוק. ככה, במכתב מנומס בלי שמץ התנצלות או אי נעימות. ככה, אחרי שרצינו לברוח מהחדר העלוב הזה ונשארנו רק מהנימוס כבר שלושה לילות. ככה, ועוד לדרוש עליו כזה מחיר שערורייתי במונחים של הודו (=180 ₪). ברור שאם לא היה נאמר לנו מראש שהשבוע הזה לא על חשבוננו לא הייתה לנו בעיה בכלל לשלם, אבל על חדר שאנחנו בוחרים!
התחלנו לרחרח והסתבר שלפחות כל מי שהשתייך לחבורה שלנו קיבל מכתב. התאספנו על הדשא והתמרמרנו בצוותא עד שלגדעון- שהוא אמנם הולנדי אבל גם רבע ישראלי- נמאס להיות מנומס והוא הלך לברר עם דפני מה נהיה. על פי הגרסה שלה, הגיעו יותר אורחים מהצפוי ונילס חשש שזו הולכת להיות מעמסה כלכלית גדולה מדי על ההורים של וידהי. ולמה דווקא עליהם? כי על פי המסורת ההודית ההורים של הכלה הם המממנים היחידים של כל אירועי החתונה וכל עזרה מצד משפחת החתן היא פגיעה בכבודם ובשמם. חשב לו החתן שוחר הטוב: "איך אוכל לעזור לחותניי הגאים ללא ידיעתם? יוריקה! אדאג לכך שהחשבון באכסניה ישולם על ידי מישהו אחר לפני תום שבוע החגיגות, וכך הוא ייחסך מהם". רעיון יפה, שלא לומר אצילי, רק מה חבל שבהולנדים עסקינן, ועבור אלה זה אך טבעי לא להעלות על הדעת שמשפחת החתן תיקח על עצמה את נטל התשלום, ולו בגלל שהם לא מימנו כלום בחתונה. כל אחד מהאורחים קיבל חדר? אז שכל אחד מהם ישלם על עצמו!
"Oh ye, that's the Dutch way", רתחנו כולנו. הרי גם אם נתייחס בסלחנות לנְכות המוכרת הזו של ההולנדים, זו חוצפה לטעון שהם הופתעו מכמות האנשים שהגיעו- כולנו התבקשנו לאשר את בואנו כבר לפני חודשים, נסיעה להודו זה לא אקט ספונטני שמחליטים עליו ברגע האחרון. חוצמזה, למה לא לעדכן אותנו שיש בעיה כבר ביום הראשון ולתת לנו את ההזדמנות להחליט אם בא לנו לשלם או לחפש מקום אחר? ולמה במכתב כזה, חוט פור דומה?
אירועי החתונה נמשכו, כשמעל פני השטח הכול Happy happy joy joy ומתחת רוחש המרמור כלפי המשפחה ההולנדית. החגיגות היו מרשימות וראוותניות, ושיא הפאר הגיע בערב החתונה עצמה: היא התקיימה בין שרידי מבצר במעלה איזו גבעה. נילס פגש אותנו בתחתית הגבעה, רכוב על סוס לבן ומקושט כמו כלה תימנייה. הוא התחיל להעפיל מעלה כשאנחנו מלווים אותו בתרועות ובריקודים הודיים, ממש כמו שיירה תנ"כית שמקבלת את פניו של המלך שחזר מנצח מהקרב. במבצר היה פוטו-אפ נוצץ עם וידהי ואחריו עוד ארוחה מפוארת (שוב מסאלה), ובחצות סופסוף התחיל טקס הנישואים: החתן-כלה-הורים-אחים התיישבו מסביב למדורה ול"כוהן" ההינדי וכולם מלמלו, זרקו מיני פרחים ותבלינים למדורה, קשרו חוטים זה לזה ועוד ועוד. בינתיים שאר המוזמנים ישבו על כיסאות פלסטיק, הסתכלו וצילמו. חצי שעה, שעה, שעתיים, שעתיים וחצי... שלוש לפנות בוקר וכולנו משועממים, עייפים ובעיקר קפואים (ככה זה כשמערביים מתלהבים מחליטים לדפוק הופעה הודית מסורתית בסארי דקיק וחליפות פנג'אביות אווריריות). ואז זה נגמר, אבל רגע- הגיע הזמן לשחק משחק: המשפחה של הכלה "גנבה" את הנעליים של החתן, והמשפחה שלו נאלצה להתמקח איתם על סכום הכופר שישלמו כדי לקבל את הנעליים בחזרה. זו כנראה דרך מסורתית להוציא ממשפחת החתן איזושהי השתתפות בהוצאות החתונה. מעניין ככל שנשמע המפגש בין מתמקחי העולם הישן (הודים תחמנים) לממציאי המסחר בעולם החדש (הולנדים קמצנים), איכשהו לאור כל הנסיבות לא שועשענו.





ובכך פחות או יותר מסתכמות חוויותינו מהחתונה.
בקרוב אני אנציח בפוסט המשך את עלילותינו ברג'יסטן עם טראוויס וג'ניס ואת עלילותינו בארץ הקודש עם ניקוס והאנה, שקפצו אלינו לביקור וזכו בטיול חוצה ישראל. בינתיים נטוס לבלות את הפסח בסן פרנסיסקו. טיסה אחרונה שלי לפני הסגר הגדול, אתם יודעים.
כל טוב, חג שמח.