הנסיעה הזו תוכננה להיות חוויה מתקנת, כבר ציינתי את זה? החלטנו שאנחנו לא מתכלבים באוטובוסים שבהם גברים צעירים נהנים לחפון שדיים וישבנים, ולא מעבירים לילה בדרגש שינה ברכבת שבה מוכר הצ'אי מעיר אותך בדגדוג בשלוש בבוקר כדי להתעניין אם מתכייף לך תה, הו לא- הפעם מתניידים בטיסות פנים. ואכן היה שדרוג-על, בהחלט התחלה מבטיחה לחלק השני של הטיול שלנו.

הסיבוב הקודם שלי בהודו התרחש בגל חום אכזרי. הטמפרטורה ברג'יסטן הייתה אז מעל 50 מעלות ונמלטנו צפונה אחרי יממה. והנה חודש מרץ, לכאורה עיתוי מושלם, ובחוץ 35 מעלות מדבריות. רבאק, זה חוויה מתקנת?

התחלנו באודייפור, הידועה בכינוי 'העיר הלבנה'. אז לבנה היא כבר מזמן לא, אבל הנוף הנשקף מהגגות על הבתים והגתות שפזורים סביב לאגם עדיין שווה לאללה. תראו בעצמכם.

הבעיה מתחילה כשיורדים לרחוב. רחוב עאלק. סמטאות צרות שתחומות בתעלות ביוב פתוחות וגדושות בכלי רכב שלכל הנהגים שלהם יש אובססיה לצפירות, כיאה לסיסמה המקומית- Please Horn. באמת יש לנהגים המקומיים איזה הגיון פנימי מסתורי שעוזר להם לנהוג בסדר מסוים בכאוס הכללי, אבל אותי, בתור הולכת רגל, עניין רק להצליח לעבור כביש בלי להידרס, להתחרש, להדוף קבצנים, ולהתנגש בכלב מצורע/ עז מצולקת/ פרה קדושה או לחילופין בחרא המהביל שלהם. כזו אני, מפונקת להחריד. ערב אחד הרחקנו לסמטאות הנידחות יותר, הלא תיירותיות. מהחלונות ניבטו אלינו דירות קטנות, דלות ועגמומיות ובחוץ חייכו אלינו הילדים המלוכלכים בתקווה. אין ספק שהסחי, העוני והזוהמה ההודים מייאשים בגיל 36 הרבה יותר מאשר בגיל 22. הלכתי בין הפרות ושאלתי את עצמי: "אבל מה היה לנו רע באירופה, מה?!"

אחרי יומיים ארבעתנו נשברנו. ייחלנו למקום שקט, מוצל ונקי, אז ברחנו לגבעה גבוהה וצוננת בשם מאונט-אבו, מקום נופש ששירת בעבר את המהרג'ות ואת הבריטים המיוזעים והיום מגיעים אליו בעיקר זוגות מקומיים בירח דבש. מקום מבורך, פשוט תענוג. שרצנו במלון שלנו מעל לאגם הקטן, נשנשנו עד כלות וטחנו ספרים. טראוויס וג'ניס סופסוף ראו שלא חייבים להתרוצץ מאתר לאתר כדי ליהנות בחופשה, ושבטלה מוחלטת זה אחלה שוס.

ובינתיים הצטמחה לי הבטן. היא התחילה להימתח כבר בשבוע החתונה, וכך הסתובבתי באירועים החגיגיים עם בטנונת מביכה, ספק היריון ספק כרס בירה. כל יום הביא אתו מיחושים זרים ומשונים ולא ידענו לפענח אם הם קשורים להיריון או סתם לעובדה שאנחנו בהודו נטולת ההיגיינה. הכאב בטן הזה זה קלקול קיבה או מתיחה של בטן תחתונה? ומה פתאום מדממות לי החניכיים כשאני מצחצחת...?! מהר מאוד העובר זכה לכינוי Little Sanjeeb (נסו את זה במבטא הודי, זה ממכר), וזהו שמו עד היום. לא ממש הרגשתי את סנג'יב הקטן, מלבד בטיסות הממושכות ובעלייה במדרגות. כל הזמן הודיתי למזלי הטוב שלא סבלתי מבחילות או מרגישות לריחות וטעמים, אחרת כל הנסיעה הזאת הייתה סיוט. והיא ממש לא הייתה, כי בהודו- כמו בהודו- נהנים בדיעבד.

השבוע התקרב לקצו והיינו צריכים לחזור לדלהי. ג'ניס ואני החלטנו שנמאס לנו משרשרת מקומות הלינה המאכזבים שהיו לנו עד כה, ושמגיע לנו להפניק את עצמנו בלילה האחרון שלנו בהודו במלון מפואר, כזה שלא נצטרך לדאוג אם נמצא בו מצעים נקיים או אם נוכל להתענג במקלחת על זרם חזק של מים חמים. אז הזמנו חדר בשנגרי-לה היוקרתי. עכשיו, גם הפרעסר וגם אני מעולם לא היינו תיירים של מלונות פאר, תמיד חשבנו שההנאה לא שווה את ההשקעה ושעדיף להוציא את הכסף על דברים אחרים בחופשה. אבל אז בא השנגרי-לה ופשוט סחרר אותי, מן הסתם הרבה בזכות העובדה שהגענו אליו אחרי שבועיים מג'וייפים. קודם כל החדר המרווח והמצוחצח: הקיר שחוצץ בין האמבטיה לשאר החדר הוא למעשה חלון ענק שמשקיף על המיטה הגדולה ועל מסך הפלזמה הענק שתלוי מולה, ויש גם רמקולים כדי שלא נפספס את הסאונד של הטלוויזיה בזמן שנחרבן או נתפנק באמבטיית קצף ארוכה. מהמם. והבופה של ארוחת הערב, אחח הבופה... הסתערתי עליו בתאוותנות, מוקסמת מהשפע, מהמגוון המערבי ומהעובדה שאפשר לאכול מהכול בלי חשש. זללתי לא בשביל שניים אלא לפחות שלושה בעוד הפרעסר, טראוויס וג'ניס בוהים בי ללא מילים.

כל כך התענגנו על המלון שהמחשבה לצאת החוצה אל דלהי האמיתית החרידה אותנו. למחרת אזרנו אומץ ויצאנו מהבועה שלנו, כי חברינו האמריקאים הרגישו שאי אפשר לעזוב את דלהי בלי לראות את המיין-בזאר.

טעות. טעות גדולה.

איך שנכנסנו לשכונה הצפופה והבלתי-ניתנת-לתיאור-מילולי הזאת ראיתי את האימה בעיניים של ג'ניס. טראוויס עוד ניסה לשמור על איפוק קנדי מנומס, אבל היה ברור שגם הוא אחוז גועל. האמת, התקשינו להסביר איך פעם בילינו לא מעט לילות במקום הזה. "היינו צעירים ואדישים", אמרתי בעודנו מפלסים דרכנו מעל שלולית מצחינה של שתן וצואה, הודפת נחילי זבובים וברחשים בניסיון עיקש להתקדם הלאה.

מהר מאוד חזרנו למלון שלנו, הלוא הוא הארמון שבו עיט דורסני מנמיך טוס מעל מלצר במסעדת הגן ליד הבריכה וחוטף מהטס הענק שבידיו חתיכת לובסטר. באמת, אל מול עינינו. כדי להרגיע את הסועדים המבוהלים נשלח החוצה מאבטח: הודי צנום שפטרל על הדשא ונופף לעבר העיטים החגים בשוקר חשמלי. רק בהודו.

את השעות שנותרו עד הטיסה הביתה העברנו בספא המפנק של המלון. לעזאזל החיים הטובים, כל כך קל להתרגל אליהם. ג'ניס ואני שקענו לשיחת בנות מקורצפת, ריחנית וממושכת. חוששתני שההיריון של ניקוס והאנה וההיריון שלנו הלחיצו אותה קצת. היא,שהייתה סרבנית ילדים אף גדולה ממני, התחילה להראות סימני שבירה. אנחנו מהמרים על הכרזה בשנה הקרובה.

הגענו בלילה לשדה התעופה הבינלאומי וחשכו עינינו. עשרות אנשים ישנים על המדרכה מחוץ לטרמינל ובפנים נחשולי אדם מסתובבים בתורים אינסופיים ומפותלים שלא ברור מאיפה הם מתחילים ולאן הם שואפים להגיע. דלפקי הצ'ק-אין בקושי נראו הרחק באופק, אין שום שלט הכוונה, אף עובד שאפשר לשאול והכאוס פשוט לא ייאמן- המקומיים מפלסים דרכם באגרסיביות עם העגלות, המערביים תשושים, מרוטי עצבים וסמוקי לחיים, משוועים לברוח חזרה לציוויליזציה. הטרמינל עצמו נראה כמו מבנה פלקל ישן מט לנפול, חצי תקרה חשופה ומכוסה בציליית רשת שחורה, ממש כמו בצבא. הרגשתי כאילו פקד את העיר אסון טבע וכולם מנסים להימלט. כבר הייתי בשדות התעופה בבומביי ובכלכותה, אף אחד מהם לא היה נורא, בטח לא התקרב לזוועה של זה. המעבר החד מהשנגרי-לה לגיהינום שיתק אותי. אשכרה נעמדתי במקום עם דגדוג של דמעות וסירבתי לזוז. למזלנו הפרעסר לא היה חדל אישים כמוני, הוא לקח עגלה לתיקים שלנו, בחר תור אקראי, חידד מרפקיו והשתלב בקרב כשאני משתרכת בעקבותיו, מלטפת את כרסי וממלמלת בלוּפ: מה זה המקום הזה? איך זה יכול להיות? מתי כבר נגיע הביתה?!

אחרי שעתיים הגענו לדלפק הצ'ק-אין וגילינו שהטיסה שלנו מפוצצת ובגלל שלא הגענו מוקדם מספיק אין סיכוי שישדרגו לנו את המושבים. "אבל אשתי בהיריון וזקוקה למקום ברגליים", ניסה הפרעסר בעודי מבליטה את הבטנונת למקסימום. נאדה. דייל הקרקע הציע לנו לגשת למי שאחראי על התור לביקורת דרכונים ולספר לו שאני לא מרגישה טוב. "לפחות זה יקצר לכם קצת את ההמשך, זה המקסימום שאני יכול לעזור", הוא אמר. פיזית הרגשתי מצוין, אבל נפשית החלטתי שהמצוקה הנוכחית מצדיקה את השקר העלוב. ניגשנו לברנש, ליטפתי את הבטן במעגלים, עטיתי הבעה אומללה ושתי אירופאיות מבוגרות הסכימו מיד שניכנס לפניהן. וכך חסכנו לפחות שעה של עמידה בתור, כיפאק לסנג'יב הקטן! סופסוף סיימנו עם התורים ונשאר רק לחכות לטיסה. אני אחסוך מכם את תיאורי התסכול שלנו נוכח שלושת דוכני המזון המטונפים שהיו האופציה היחידה לארוחת הערב, רק אציין שרגע לפני שנשברנו סופית הוכרז איחור של שעה בטיסה שלנו ובכך נחרץ גורלו של הקונקשן מלונדון. אין לתאר את המרה השחורה.

לפחות טסנו בבריטיש, אז מהרגע שעלינו למטוס מצב הרוח השתפר פלאים. כשנחתנו בבוקר בלונדון הציעו לנו להמתין במלון הסמוך עד לטיסת בריטיש הלילית לישראל. מיד התקשרתי לחברתנו המפיקה לבדוק אם היא פנויה. בשביל מה שלחנו אותה לחיות בלונדון אם לא בשביל הזדמנויות כאלה? זה היה יום ראשון ושלפנו אותה ואת האנגלי מתנומת סופשבוע שלווה. בזמן שהם התארגנו אספנו את הקופון שלנו להילטון-הית'רו (המוצלח) והגענו בדיוק בזמן לארוחת בוקר. בופה!!! פרץ אנרגיה שטף אותי ושוב הסתערתי בחדוות הריוניות מורעבות שלא ראו נוּטֶלה שבועיים. אחרי מקלחת קצרה ומחייה יצאנו העירה לפגוש את הצמד-חמד. היה מגניב, גם לראות אותם וגם להסתובב כמה שעות בלונדון האהובה. אכלנו צהרים ב'בוסאבה' האופנתית, חרשנו כמה רחובות וכיכרות וקינחנו בקפה בדירה הכה חביבה של הזוג. בקיצור, הרווחנו בגדול מהאיחור בטיסה.

ואז חזרנו הביתה, אחרי שבועיים שהרגישו כמו חודשיים. הפעם הרגשתי בהודו במיוחד את הפערים האדירים האלה בין מי שחי כמו מלך לבין השאר, שחיים כמו עבדים. אין הרבה אמצע. ישבנו בברים הכי מפוארים ויקרים בניו-דלהי וברחובות סביבם ראינו את האנשים הכי עניים, מסכנים ומיואשים. יותר מהכול, ביקור בהודו מחדיר בך פרופורציות על החיים, וזה תמיד טוב. נראה לי שאני כבר לא אחזור לשם. אולי רק לביקור נוסף בהימלאיה. הספיק לי לעת עתה.

בפוסטים הבאים: שבוע אחרי הנחיתה  מהודו ניקוס והאנה מגיעים לביקור נוטף ציונות בישראל; שבועיים אחר כך אני מצטרפת לפרעסר לנסיעת עבודה בסן פרנסיסקו ומגלה את אמריקה. ובאמצע עוד כמה חוויות היריון. שוב אשוב.