יום ראשון, חמש בבוקר. התייצבנו מפוהקים בנתב"ג ומצאנו את ניקוס מחויך כהרגלו ואת האנה בלוּק של מרלן דיטריך בחודש שישי. הצגנו בפניהם את ליטֶל סנג'יב והם הציגו בפנינו את קרל קוסטאס אריסטוטוליס, לא פחות. עובר אצילי עם מטען גנטי חצי גרמני, רבע דני ורבע יווני.
היומיים הראשונים הוקדשו לתל אביב עירנו המהממת, או לפחות לחלקים נבחרים בה שליקטנו בפינצטה. משם מצאנו את עצמנו נוסעים לירושלים- לא עיר שחביבה עלינו במיוחד, אבל אותו דיבוק ארור לא אפשר לנו להפקיר אותם לבד במקום המטורף הזה. אספנו עצות והמלצות מחברים יודעי דבר ושמנו פעמינו לעיר העתיקה. טיילנו על החומות, שוטטנו בסמטאות ובשוק, נגענו בשורשים של ניקוס בכנסייה היוונית, אפילו הגענו לכותל ושם אילצתי את האנה לשים פתק לשלומו של קרל קוסטאס ולבהות בי בזמן שדוסית חביבה מנסה להחזיר אותי בתשובה. היינו פוסטר מרהיב של משרד ההסברה ואשכרה נהנינו.
האירופאים שלנו לא ראו מדבר מימיהם, אז מירושלים המשכנו בנסיעה לילית אל מצוקי דרגות. בבוקר צפינו בהם מתעוררים, פותחים את דלת החדר ונאלמים דום אל מול הנוף. אח, השדון הקטן והציוני שלנו עשה סלטות באוויר מהתענוג. שיכורים מההצלחה נסענו למצדה לטעום קצת גבורה. בדרך הגרמנים לא הפסיקו להתפעל מההרים, המכתשים (הויז'ואל היחיד שהם הכירו למדבר היה של סהרה- אינסופי ושטוח), ים המלח שנצנץ תחתינו והיעלים שדגמנו בצד הדרך ברוב חן. פוסטר של משרד ההסברה כבר אמרתי?
אגב, רק שתדעו - הארץ שלנו שורצת תיירים.
השמש קפחה באכזריות במצדה. האנה ואני דשדשנו לאיטנו בצעדים קטנים, נדדנו מפינה מוצלת אחת לשנייה וכיאה להריוניות ניצלנו את כל מתקני השירותים. ואז הגיע הזמן לעבור לוקיישן ולהגשים לחברינו חלום נוסף- שחייה בים המלח. שלחנו אותם לצוף במים השמנוניים ולשחק בבוץ ובינתיים חיכינו להם בצל הדקלים בגאווה הורית וטחנו פיצוחים לתפארת מדינת ישראל.
את סוף השבוע העברנו בבית ההורים בכפר. שוב ניקוס והאנה מצאו את עצמם עוזבים בחושך מקום עם נוף מאוד מסוים (מדבר) ומתעוררים בבוקר אל נוף אחר לגמרי (הגינה בטבעון). נכון שזה שוס ישראלי מעולה? גררנו אותם בשרב לתצפיות בחיפה – בכל זאת כאן גדלנו, לעזאזל, תפגינו קצת עניין- אבל בעיקר רבצנו, כי הרי זה מה שעושים בכפר.
לפרעסר הייתה אג'נדה ברורה בביקור הזה: להקסים את האורחים בקולינריה המקומית, כי אחרי הכול, כבר חמש שנים הוא מטמטם אותם בסופרלטיבים. החלטנו להדיר את רגלינו ממסעדות פלצניות ולנדוד עם אוכלי הנקניקיות והכרוב בין דרום ת"א, יפו, אבו-גוש וחיפה כדי להכריע בין טעמי הלבנט: חומוס, טחינה, חצילים, עגבניות, פלאפל, תבלינים ועשבי תיבול, שניצל עוף וכמובן קוסטיצה עסיסית במסעדה שהפרעסר הכי אוהב בעולם. מה אומר ומה אגיד- מהצד הם נראו מאושרים.
גם להאנה, בעלת הפטיש הידוע למקווי מים, הייתה אג'נדה מוצהרת: לשכשך במקסימום חופים בארץ הקודש. חוץ מים המלח היא התענגה על מימי הים התיכון בת"א, הרצליה וחיפה, אלוהים יודע איך היא הסכימה לוותר לנו על הכנרת, ואת ים סוף נאלצנו לדחות לפעם הבאה.
סוף השבוע הסתיים ושוב מצאנו את עצמנו נוסעים לנתב"ג לפנות בוקר. היינו סקרנים מאוד לשמוע איך האורחים יסכמו את הביקור. מבחינתנו לא היה ספק שהם נדבקו בחיידק הציוני, רצינו רק לדעת באיזה אופן זה עומד לשנות את חייהם. בדרך לשדה הם התנמנמו בשלווה במושב האחורי. הפרעסר לא הצליח להתאפק.
"נו?", הוא שאל, "אז איך היה לכם בישראל?"
הם התנערו מההרהורים שלהם באדישות מרגיזה ולא מיהרו לענות. בסוף ניקוס אמר שהיה ממש מעניין. האנה הנהנה והוסיפה שהם נהנו מאוד.
הפרעסר תהה אם בגלל המזג האירופאי המאופק שלהם הם צריכים קצת עידוד כדי להתמסר לתחושות שלהם ולהשתחרר, וניסה לעזור: "אז ממה הכי נהניתם השבוע?"
ניקוס חשב ואמר שהמדבר וים המלח היו הכי מרשימים. האנה שוב הנהנה וחזרה להרהוריה.
זהו? הפרעסר ואני החלפנו מבטים מאוכזבים. אחרי ששבוע שלם ליווינו ופינקנו אותם, עטפנו בצמר גפן ונטרלנו בקפידה כל צ'אנס למפגש עם הישראלי המכוער, זה הכול?!
נפרדנו בפתח הטרמינל. חשבנו שהנה, שלב החיבוקים מגיע ועוד רגע הם נופלים על ברכיהם, מתוודים בפנינו שמקום כמו ישראל הם עוד לא ראו ומתחננים שנעזור להם למצוא את הדרך לבוא לחיות פה. זה לא קרה. היו חיבוקים חמים, היו הבטחות למפגש בשנה הבאה ביוון עם הצאצאים, היו ברכות הדדיות ללידות שבאופק... אבל לא הובעה שום נכונות לוותר על אירופה.
אנטישמים.
ועכשיו הגיעה העת לכמה עדכוני הריון.
סנג'יב שלנו כבר בן 31 שבועות. לפי הספרים הוא שוקל יותר מקילו וארוך יותר מבקבוק מים מינרלים. לפי התגובות של הסביבה נראה שאני כורעת ללדת ברגעים אלה ממש (כמה גדלת! וואו איזה בטן... פשש, את מתפתחת יפה... מה, הלידה באמצע אוגוסט, לא לפני?). בגדול אין לי מה להתלונן, שזה מבאס כי מי שמכיר אותי יודע כמה אני נהנית לקטר. יחסית לעובדה שהריון זה לא מחלה התברכתי עד כה באחד קל, אסתטי ובריא. לאם ולעובר שלום, יש אפילו המתעקשות שאני קורנת.
(
עכשיו מקישים על עץ וממלמלים: טפו טפו טפו חמסה חמסה. גם אתם!!! )
ובכל זאת אני מתקשה להבין נשים שמריירות על התקופה הזו בנוסטלגיה ומייחלות לסיבוב הבא. פיזית זה בטח לא שדרוג בחיים. הנה, נכנסתי לשליש האחרון והאופוריה נגמרה: הגב שלי גמור ורצוץ ומיטב הכירופרקטים ותרגילי הפילאטיס לא מצליחים להקל עליו; כרסי הולכת לפניי והחל משלשום כפות הרגליים שלי נפוחות ובצקיות. מלמעלה הן אשכרה נראות כמו פיסת פולקע של בייבי-בודהא לבנבן, עם קפלי שומן והכול. בעע.
וליטל סנג'יב? Alive and kicking. Big time. זה התחיל בפרפורים עדינים דמויי מעי רגיז, אח"כ הפכתי לאקווריום שקרפיון משייט בתוכו וחובט בדפנות בעצבנות (ולפעמים סלמון שנאבק במעלה הזרם), ועכשיו אני מרגישה כמו מכונת כביסה שעובדת רוב היממה ומדי שעתיים מגיעה לשלב הסחיטה. בקיצור- אנחנו כבר לא יכולים להתעלם מהעובדה שבקרוב יהיה לנו ילד. ולמרות ההורמונים ולמרות חודשי ההכנה שהטבע מעניק לנו ברוב חסד וחוכמה, זה עדיין לא מרגיש הגיוני. ועכשיו יש כל כך הרבה דברים שצריך לעשות, כל כך הרבה החלטות ורכישות, מאיפה מתחילים?
קודם כל מחפשים דירה אחרת. וזה חבל, כי אנחנו ממש אוהבים את הדירה הנוכחית וחיפושי דירה בת"א, בקיץ, עם אקסטרה עשרה קילו, זה רע לתפארת. אבל איך נגדל תינוק בקומה שלישית בלי מעלית פלוס סיבובים ליליים ארוכים בחיפוש חנייה? אז אנשים טובים, אם אתם שומעים במקרה על דירת שלושה חדרים במצב טוב ובמרחק הליכה מהפארק, עם חנייה ומעלית- או קומה ראשונה, אנא עשו מצווה וספרו לנו עליה.
תבורכו
בבלוג זה
בכל הבלוגים
