| 10/2004
 סד העינויים הגדול של האנושות
פתאם צץ לו לונה פארק קטן בכיכר הדאם. סתם ככה, ללא התראה מוקדמת, כבשו את הכיכר הגדולה מתקנים שונים ומשונים, דוכנים, תופינים וגלגל ענק. זה היה נורא נורא יפה, אז גררנו את בבילון-מן (הילד המגודל וחובב השעשועים) לבילוי ערב שבת (=ששי) בלתי נשכח.
בבילון-מן אכן התלהב, הפגין את יכולות המטווח המרשימות שלו, ואפילו זכה בשני ברווזונים קטנים, ובבובה פרוותית של חתול מחוספס (שמייד קיבל ייעוד חדש: שפחת המין של חמשת החתולים האמיתיים של בבילון-מן והעורך).
אחרי סיבוב בגלגל הענק, עם תצפית לילית מרהיבה על מרכז העיר, הפרעסר ואני ניגשנו למטרה האמיתית של הערב: כיבוש ה-Booster. גבירותיי ורבותיי, ללא ספק מדובר בסד העינויים הגדול ביותר של האנושות! וכבר טעמנו רכבות, מתקנים וספירלות בחיינו, אבל שום דבר לא היה משקשק קרביים כמו זה...
דמיינו מאזניים עתיקים, כאלו שבשני קצוותיו של המוט המאוזן מתנדנדות צלחות השקילה. עכשיו דמיינו שהמוט הזה באורך 50 מטר, הוא נע על צירו במעגל, כמו מחוגי שעון, ובמקום צלחת שקילה מיטלטלת מכל קצה נדנדה, אליה מחוברים ברצועות שני זוגות- כשכל זוג פונה בגבו לזוג השני (סה"כ 8 אנשים משני צדי המתקן). מתחילים להבין את הקטע? המוט מתחיל להסתובב, ומסיבוב לסיבוב צובר תאוצה. כך אתה מוצא את עצמך גם דוהר מעל כיכר הדאם במהירות 100 קמ"ש (נתון אמיתי!!!), ובו זמנית גם מתהפך בכל הצורות והכיוונים עם הנדנדה הקטנה שלך. הו, האימה! כבר בהתחלה, כשהעמיסו אותנו והעלו אותנו למעלה, שם המתנו דוממים בגובה 50 מטר שיעמיסו את הנדנדה השניה (כשאנחנו רועדים מקור ופחד), הבנתי שנפלה פה טעות... התחלתי לשאוג לפרעסר: "לא יקרה כלום, נכון? זה מתקן בטוח, נכון? לא ייפתחו הרצועות, נכוווווון??? אהה............", ונזרקנו בצניחה חופשית לאחור, כשמראה הכיכר הפרושה תחתינו מתחלף במראה שמיה וכוכביה של אמסטרדם, בפרצופו המבועת של בבילון-מן, וחוזר חלילה.
החצי הראשון דווקא היה טוב, עם כמות אדרנלין משמחת וצרחות של אימה מהולה בעונג. אבל אז המטוטלת נעצרה, ושינתה כיוון... מייד הבנתי שמצפה לנו אסון, כי עכשיו אנחנו מסתערים קדימה!!!!!!!!!!!!!! כלומר, גם צוללים במהירות האור היישר אל תוך ההמון המשולהב (והמדרכות שסביבו), ובמקביל, גם מתהפכים עם הראש כלפי מטה, כשהרגליים מתנפנפות באמוק למעלה.
מחריד. מחריד. מחריד. כוחות ה-G עשו בנו שמות והסיבובים נמשכו ונמשכו ללא קץ... הפרעסר ואני צווחנו, געינו, שאגנו, זעקנו, התפללנו (אני זוכרת בבירור את עצמי מתחננת: "אוקיי, ועכשיו סיבוב אחרון ודי... עוד אחד? לא, זה לא אנושי!").
ואז נעצרנו. ושחררו אותנו מהמתקן. והתנדנדנו החוצה המומים ומסוחררים, היישר אל חיוכו הרחב של בבילון-מן (שסובל מפחד גבהים. בר מזל!). אממה? בזמן שאני חיפשתי מקום יציב להתיישב בו- ואולי גם להביא אותה באיזו הקאה קטנה- הפרעסר התגלגל שמח וטוב לב היישר אל דוכן התופינים, ובלע סופגנייה נוטפת שמן וסוכר כאילו אין מחר. כפיים! לא כל אחד מסוגל להגיע להישג המרשים הזה. בטח שלא אני...
בבילון-מן צילם אותנו בסלולארי שלו, אבל עד שנקבל את התמונות- הנה טעימה ראשונה, ממתקן דומה שמצאנו ברשת:
הפרעסר מנסה ללמוד. ככה זה נראה:
קודם כל הוא דוחף אטמים לאוזניים, כדי לא לשמוע אותי מצטטת בהתלהבות מהאינטרנט (הידעתם שז'ול וורן חזה מראש את הטלפון הסלולארי, עם ה-SMS והמצלמה? מלך העולם!)
אחר כך הוא מחפש תנוחה נוחה על הספה, ודואג שיהיה לצדו ספל משקה חם.
אחר כך הוא חובט בספה נמרצות בעזרת הספר העבה.
ואז הוא מקלל.
ואז הוא נאנח.
ואז הוא הולך להשתין.
ואז הוא חוזר לספה. ומפהק פיהוק גדול.
ואז: "הי! מישהו מחפש אותי במסנג'ר! איזה כיף! א'נלא יודע מי זה, אבל זה בטח חשוב. כל כך חשוב שאני חייב לדחות את הלימודים בשבילו...."
:-)
דרך אגב, ארוחת הצהרים שבישלתי היום עברה בשלום, בעיקר בגלל שהזהרתי את הפרעסר שילמד לתת ביקורת בונה, אחרת יופתע שוב למצוא עצמו במרכזו של פוסט נאצה עתיר רייטינג...
ברור שאחרי הלונה פארק המשכנו לארוחת ערב במסעדה לא מוכרת. אז למי שלא ממשיך אתנו לביקורת של סוף הפוסט, אאחל שבוע בטוח, בגובה פני הרחוב, ומחוץ לתעלה.
NOA
Leidsegracht 84
המיקום: בחלק שווה ופחות מתוייר במרכז. ליאפים מקומיים מביני עניין.
הלוק: פלצני סטייל הרצליה פתוח, עם התאורה הנכונה, המוזיקה והיומרה.
התפריט: פיוז'ן תאילנדי-יפני-איטלקי. יעני- מגוון של אטריות שונות.
האוכל: סביר, לפרקים אפילו נעים, אבל שום דבר מרטיט או באמת מעניין.
המחיר: יקר... בטח יקר! מישהו צריך לממן את הפוזה הזו, לא?
משפטי סיכום:
- "לא מתאים לאופי של אמסטרדם כזה מקום פלצני. זה פשוט לא מתאים." (הפרעסר)
- "להולנדים אין שום בעיה להתפשר על איכות האוכל בשביל קצת סטייל מהעולם הגדול. לאחרונה צצים לא מעט מקומות כאלו בעיר". (בבילון-מן)
- "אף פעם לא אהבתי איטריות אוריינטליות. וזו פעם ראשונה שאני מרגישה פה לא מתאימה מבחינת הלבוש, למרות שמיינד יו- אפילו כשההולנדיות דופקות הופעה, הן לא מתקרבות לתל אביביות..." (אני)www.withnoa.com
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
