| 10/2004
 מצב צבירה חו"ל
והנה אני חוזרת, אחרי חופשת סוף שבוע ארוכה בעיר התעלות. כן, אמי היקרה נחתה בששי בצהרים, ולמשך שלושה ימים הייתי גם אני תיירת באמסטרדם! (וזה לא רע בכלל)
מיד לאחר שהובלתי את המפרגנת בתחבורה הציבורית מסחיפהול אל צ'כונת הבזאר הגדול (שלמרבה הפלא זכתה למחמאות), היא נכנסה למצב צבירת חו"ל שלה ודרשה לצאת להסתובב... כי אמא שלי, זאת יש לדעת, היא חיה רעה של ממש: או טו טו בת 60, ועדיין דוהרת במלוא הקיטור ברחובות העיר, מסתערת ביסודיות על חנויותיה, גומעת את הפארקים, ולא נרגעת עד שהחשיכה משתלטת, או כשדלת הכלבו נסגרת בפניה.
אז מה היה לנו? הרבה השכמות בשעת בוקר מוקדמת (שנקבעה כפשרה בין שעות היקיצה הטבעית של שתינו), כמעט יומיים רצופים של שופינג, שופינג ועוד קצת שופינג, במהלכם חרשנו ביסודיות את מוקדי הקניות העיקריים באיזור הדאם (קניון ה-Magna Plaza, רחוב Kalverstraat וממשיכו ה-Nieuwendijk), ולא מעט ארוחות בחוץ (שאפשר לנחש שיש לנו הרבה מה לומר עליהן, אך חוששתני שאין מנוס מלבד להקדיש להן פוסט משלהן בהמשך).
היו הרבה סיורים רגליים בין התעלות, ושיטוט אחד ארוך ומענג בפארק, בו צפינו בשלכת מרהיבה ביופייה, בשלל גווני ירוק, צהוב, כתום ואדום אש.
למדתי הרבה עובדות חדשות ומעניינות על התנהלות תיירותית בעיר, לדוגמה- הידעתם שיום ראשון במרכז אמסטרדם דומה להפליא ליום שבת בשפיים/ צהרי ששי בדיזינגוף בואכה ציר קינג ג'ורג'-שנקין? ושגם בסניף זארה המקומי מצטופפים גושים אנושיים מול הקופות, בין הקולבים ובתורים לחדרי המדידה, ממש כמו בסנטר? בכל מקרה, אני שוקלת לכתוב פוסט נפרד להמלצות עבור תיירים עתידיים. מה דעתכם???
עליבות בדרך לסחיפהול
נסעתי לאסוף את המפרגנת משדה התעופה. בעודי עומדת באיזור המחלקה השניה ברכבת, סמוך לדלתות, נשמעו צעקות בשפה לא מוכרת מהקומה השניה. שני בחורים צעירים דילגו בזריזות במדרגות למטה, ובעקבותיהם שעטה בחורה עצבנית במיוחד. הרכבת נעצרה בתחנה, הדלתות נפתחו ושני הגברברים זינקו לרציף, אבל... הבחורה לא נכנעה- ביד אחת היא חיבקה עמוד מתכת ברכבת, וביד השניה תפשה בחוזקה במעיל של אחד מהם. הבחור השני נעמד מולה והתחיל לצעוק עליה. היא עדיין לא הרפתה, והתחילה לצעוק help בייאוש. בלי לחשוב פעמיים, הבחור העיף לה סטירה מצלצלת, שהדהימה אותה עד כדי כך שהיא השתתקה והרפתה מאחיזתה. הדלתות נסגרו, הפרחחים צחקקו מהעבר השני שלהן והרכבת המשיכה בנסיעתה. הבחורה נשארה עומדת המומה, הלחי שלה אדומה מהסטירה ולוהטת מהעלבון. אחרי כמה שניות היא פנתה אל המדרגות, והחלה מטפסת חזרה למקומה, מייבבת ומתייפחת חרישית.
זה היה רגע כל כך עלוב. לא רק לבחורה, אלא בעיקר עבורנו- חבורת הנוסעים שעמדה ובהתה במחזה בלי לעשות כלום. אמנם כל העניין התרחש במשך דקות ספורות, ולקח זמן להבין שכנראה מדובר בשוד (ולא איזו מריבת אוהבים), אבל אין שום הצדקה לזה שלא עשינו כלום כדי לעזור לה. דקות ארוכות אחרי שהיא נעלמה במדרגות, עדיין עמדנו כולנו שותקים, נבוכים ומושפלי מבט.
דאבל דייט
אתמול, אחרי שליווינו את המפרגנת לטיסה שלה הביתה (הפעם כבר גררתי את הפרעסר לנסיעה אתנו ברכבת...), קבענו פגישה עם הקוראת החיצונית ובן זוגה. כן, כן, שדרגנו את הבליינד-דייט שלנו לפגישה מרובעת עם "הגברים". נפגשנו בטפאס בר השכונתי שלהם (בשכונת De Pijp הטרנדית), והשיחה התפתחה במהירות מפתיעה מגישושי היכרות ראשוניים, לדיבורים מעמיקים בנושאי גישות חיים, זוגיות וגידול ילדים.
הבטחתי לבנזוג (כינוי מחורבן, אני יודעת, אבל טרם מצאתי אחד הולם) שאני לא אפרט עליהם, או על השיחות שלנו, בבלוג. רק אומר שהם נראים ישראלים מהצד הנכון של הסקאלה... ואפילו תיתכן אפשרות של מפגש בינם לבין חברינו הברסאים בקרוב- לאור העובדה שמחר הם נוסעים לחודש לברצלונה. מה שכן, המפגש הזה גרם לי להרהר על שני נושאים. ואני מייד אפרט, תודה שהפצרתם.
מאז שהפרעסר ואני איחדנו כוחות וקהילות, עדיין לא יצא לנו ליצור קשר עם זוג שהכיר אותנו כיחידה אחת, בלי היכרות מוקדמת עם מישהו מאתנו. עכשיו, כשזה קרה בפעם הראשונה, מסקרן לדעת איך אנחנו נראים מהצד. אני עדיין זוכרת את הפעם ההיא שהגענו לאירוע אצל התיקולים (שאני מכנה "מפגש תיבת נוח"): היינו די בתחילת דרכנו המשותפת, ולא הכרתי כמעט אף אחד. חטפתי קלסטרופוביה מוחלטת מכל הזוגות סביבנו, הצטמקתי לגודל בוטן והרגשתי שאני לא שם בזכות עצמי, אלא רק על תקן "החברה של הפרעסר" (מה שכמובן היה נכון). וזו היתה הרגשה נוראית. אחרי כל כך הרבה שנים לבד, היה לי קשה לעכל שעכשיו אני "זוג". ברור שמאז כל החרדות האלו נעלמו, אבל פתאום היה לי פלאשבק. לא ברור למה, כי בסיטואציה הזו שנינו באותה נקודה בדיוק.
למה לעזאזל כל כך הרבה שיחות שלנו עם החבר'ה מסביבנו מוצאות את דרכן לנושא הילדים? מילא כל ההריוניות וההורים למיניהם- הם כבר עשו את הבחירה שלהם, אבל למה גם אלו שהחליטו להימנע לעת עתה מתעסקים בזה כל הזמן? למה אנחנו לא יכולים פשוט להרגיש בנוח עם העובדה שאנחנו מעל גיל 30 ועדיין ממש לא בעניין???????
ואפרופו, בשעה טובה ומוצלחת בקעה מביצתה גולה, אחות לגולי ובת לבוסית ולמהנדס. האב הגאה מסר שלכולם שלום, ושהבייבי מהרג'ה ג'ינג'ית עקשנית ותובענית כמו אמא שלה... חבל שאנחנו לא שם כדי לראות.
ובנימה אופטימית זו אנפנף לכולם לליל מנוחה, מחוץ לתעלה (השעה עכשיו היא 01:32, הפוסט הזה פשוט נשאר פתוח במחשב במשך שעווות...)
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
