המים שלי ירדו בשעה 17:25. זו לא הייתה ההתחלה שלה פיללנו, אבל מי שואל אותנו. התארגנו בשתיקה ויצאנו מהבית, מהרהרים בידיעה שהפעם הבאה שנחזור לכאן כבר נהיה שלישיה.

19:30 מיון יולדות

אחרי שמחברים אותי למוניטור בודקים ופוסקים: הראש של סנג'יב גבוה מדי, כל זמן שהוא לא יורד למטה אסור לי לרדת מהמיטה. עכשיו צריך לחכות לסניטר שיעלה אותי למחלקת יולדות, ואני מגולגלת למסדרון כאחרונת הזקנות בתשדירי תעמולת בחירות. אני שכובה במיטה על חיתול סופג, בין הרגליים שלי שני פדים עצומים, מים חמימים בניחוח זרע נובעים מתוכי כמעיין שופע, והדבר היחיד שמפריד בין הזוועה הזאת לבין באי ובאות המיון הוא סדין בי"ח פרחוני. לא התחלה טובה.

23:10 מחלקת יולדות ב'

סניטר רטנוני ומריר מגיע ומעביר אותי למחלקה. חושך, וילון דק חוצץ ביני ובין שכנותיי ואת הדממה מפלחת מדי פעם צווחת כאב איומה. אמא'לה, איזה פחד, בקרוב אצלי. לפחות מרשים לי כבר לרדת מהמיטה ולשטוף ממני את הג'יפה. הצירים מתחילים להיות תכופים, הכאבים מתחזקים והנה אני מצטרפת למועדון הצווחות באפילה, יותר נכון גונחת כמו כוכבנית פורנו בזמן הצירים ומתייפחת חרש ביניהם.

אני נכנסת למקלחת להעביר כמה צירים מתחת לזרם, ולא מוכנה לצאת משם במשך שעה וחצי. תוך כדי אני מחרבנת פעמיים ומקיאה שלוש פעמים, כל הפתחים בגוף שלי בפסטיבל. הפרעסר מוצא אותי מעולפת חלקית על הקיר, מושיב אותי על שרפרף מתחת למים ומקווה לטוב. בכל שעה מגיע מישהו לבדוק פתיחה. זה תוך כדי ציר וזה הכי כואב. סופסוף אני מגיעה לפתיחה שלוש, האחות שואלת אם אני רוצה משככי כאבים. אני לוחשת באפיסת כוחות שכן. הללויה.

07:00 חדרי לידה

אני שוכבת בחדר משלי, מלטפת בעיניים את מיכל האפידורל שלצדי. ברור לי שיחלפו לפחות ארבעים דקות עד שיגיעו המרדים והמחט הענקית שלו, אבל העיקר שההקלה בדרך. אחרי שהוא מחבר אותי אני נותנת לפרעסר את האות להודיע להורים, עכשיו נשאר רק לחכות. בזכות הלייט-אפידורל אני מרגישה צירים אבל זה לא נורא. הפרעסר מתנמנם על הכורסה שלידי, אני בוהה בתוכניות הבוקר בטלוויזיה ובלופים אינסופיים של שחר צוברי זוכה במדליה. מדי פעם נכנסים המיילדת והרופא, מפזרים רוגע וחיוכים ומדווחים שהפתיחה מתקדמת מצוין. אחרי כמה שעות הם כבר פחות רגועים. הרופא מסביר בעדינות שסנג'יב עדיין מסרב לרדת למקומו באגן, צריך לתת פיטוצין לזירוז ורק אם זה לא יעזור ניאלץ לעשות קיסרי. "תכיני את עצמך שזה יסתיים בניתוח, כנראה הילד הזה גדול עליך", לוחשת לי המיילדת בצער ומלטפת אותי ברוך. ואני חושבת לעצמי כמה נחמד מצדה, ואיך ניחשנו שסנג'יב הבריון יסתבך בדרך, ושדווקא יש כמה יתרונות לניתוח. היא מבטיחה לנו שיתנו לפרעסר להיות אתי בניתוח ובינתיים ההורים שלי מגיעים, מגיחים לחדר בהתגנבות יחידים ובמבטים מודאגים. שיט. כל הלו"ז השתבש.

אחרי שתי מנות פיטוצין עדיין אין שינוי. המיילדת האמפאטית באה להיפרד בסוף משמרת ומציגה בפניי את המחליפה שלה- אישה נמרצת וגדושה באמביציה, שבודקת אותי ומכריזה שהיא דווקא מרוצה מהאגן שלי, אז אולי ננסה קצת דחיפות לפני שמוותרים ומחליטים על ניתוח? אני מוקסמת מהמחמאה המפוקפקת שקיבלתי ומהנהנת באופטימיות. ואז מתחיל סשן הפעלות: המיילדת מכופפת לי רגל אחת, הפרעסר מושך בשנייה, ואני אמורה ללחוץ באגן נטול תחושה. "את לא דוחפת!", צועקת האמביציוזית בכעס, "תלחצי לקקי גדול!!!". אני מתרכזת בסימולציות של עצירות ודוחפת בכיוון משוער, מקוננת מראש על המחיר שאני אשלם על זה בטחורי ענק. אבל המיילדת לא מרוצה. "את לא לוחצת נכון!", היא מאשימה, "אם לא תעזרי לו לרדת הוא לא ייצא, ואז תלכי לניתוח!" אני מנסה, באמת. האפידורל מתפוגג והמיילדת והפרעסר מותחים והופכים אותי בשלל תנוחות. נאדה. אחרי שלוש שעות כאלה נכנס הרופא ומכריז שדי, כל כך הרבה מאמץ וכל כך מעט תזוזה, קדימה לניתוח.

17:00 חדר ניתוח

פתאום הכול קורה נורא מהר. אני נקשרת למיטת הניתוח בתנוחת ישו וכל מיני דמויות בכיסוי ראש ופה של חדרי ניתוח מגיחות מעליי ומציגות את עצמן. כשפורסים סדין שחוצץ ביני ובין הבטן שלי אני מבינה שמתחילים. "רגע, חסר לי בעל!", אני ממלמלת דרך מסיכת החמצן. מהצד השני של הוילון מבשרים לי שבסוף הוכרז הניתוח שלי כניתוח חירום, ולבעלי אסור להיכנס. בפעם הראשונה מהרגע שהכול התחיל אני מאבדת את שלוותי. לא מאמינה שהשאירו אותי פה לבד, לא מאמינה שהפרעסר לא יראה אתי איך מוציאים את סנג'יב. אין לי זמן להתעמק בעלבון כי הניתוח מתחיל ואני עוקבת באימה אחרי התחושות שלי. אשכרה מישהו מפשפש בקרביי, עכשיו ברור לי מאיפה נולד הביטוי. ברקע נשמע בכי חלש של תינוק ורק אחרי כמה שניות אני מבינה מי זה. ב-17:25, בדיוק 24 שעות אחרי שירדו לי המים, מניפים מעליי לרגע תינוק כחלחל ומצווח. וזהו, כולם נעלמים ומאותו רגע אני בבלק-אאוט.

חדר התאוששות, אי שם בערב

אני מגיחה מדי פעם מהדמדומים ותוהה איפה אני לעזאזל. באחת הפעמים הפרעסר צץ מעליי, מראה לי תמונות של סנג'יב במצלמה ונעלם. אחרי כמה שעות סופסוף הרגליים שלי נשמעות לי, וזה סימן שאפשר לשחרר אותי לשלב הבא במסע.

22:00 מחלקת יולדות א'

כשהסניטר מגלגל אותי למחלקה הפלורוסנטים והקולות חולפים מעליי כמו בפרק של ER. אני המאושפזת הרביעית בחדר צפוף להפליא שבו נדחסים עכשיו גם ההורים שלי, הפרעסר וליטל סנג'יב. להפתעתי הגמורה אני מצליחה להיניק על הניסיון הראשון. השעה מאוחרת והאחיות מאיצות בכל המבקרים ללכת הביתה, כולל הבעלים.

בשעת בוקר מוקדמת מעירים אותי לקחת את סנג'יב מהתינוקייה ולהניק אותו. לראשונה מאז הלידה אני קמה מהמיטה, וצועדת הלומה ומטושטשת לאותה תינוקייה מסתורית. אם יש גיהינום הוא בודאי נראה ככה: אולם שטוף פלורוסנט, עשרות אקווריומים שקופים ובכולם תינוקות מצווחים. אשכרה כולם בוכים, מכל הכיוונים. מסתבר שבדיוק הסתיימה בדיקה של רופא וכל התינוקות עדיין מזועזעים מההשלכות שלה. אני מתה להוציא את הקופיף מהמקום המבהיל הזה, אבל לכי תמצאי אותו עכשיו בין ים התינוקות. אני מאתרת אותו ולוקחת אותו לחדר ההנקה, ממלמלת לשנינו "ברוכים הבאים לחייכם החדשים".