| 10/2004
 על אשה בונבונית, שדונים, שכנים וגברת אחת
תגידו, מה קורה במדינה המטורללת שלנו? מטייל נפגע ממכת ברק בגליל? כל הדרום חסום ומוצף? מה נהיה? זה או שרב או ברד? למה אין אף פעם אמצע במדינה הזאת?
פה דווקא היה יום צלול ומוצף שמש :-).
ביקור בבצפר
ביום שני הקרוב אני אמורה לשלם ולהבטיח את מקומי בקורס הולנדית שמתחיל ב-15 בנובמבר. אחד הדברים שצריך לעשות באותו יום זה להציג את ה-MVV (הויזה) שלי, ומכיוון ששלי מתעכבת לה להנאתה- הלכתי לבצפר לרחרח לגבי מידת הנכונות שלהם לעבור ביחד אתי על החוק. לאחר שהעמסתי את כל בעיותיי במשך 20 דקות על האישה הבונבונית והסופר-סובלנית במשרד, חזרתי נושאת בשורות טובות! הצהרתי בפניה בהבעת הסופר-מיידלע שלי שקבלת הויזה כלל לא מוטלת בספק, רק מתעכבת בגלל בירוקרטיה, והיא התייעצה עם קולגה והודיעה לי שאם כך, אין בעיה שאתחיל את הקורס. כשהקשיתי והתרעתי שכאשר יגיע האישור לויזה אצטרך לקפוץ לארץ לכמה ימים כדי לקחת אותה, היא כבר ממש ריחמה עלי... והציעה שאין צורך להילחץ ולהפסיד ימי לימודים- מבחינתם זה יכול גם לחכות לאחרי החופשה (שזה משהו כמו עשרה ימי הכריסמס, שנה חדשה וכו').
לא הצלחתי להבין אם היא באמת תמימה, ואשכרה לא מבינה שכרגע אני לא חוקית במדינה, או פשוט שושואיסטית. היא רק הקפידה להזכיר לאורך כל השיחה שאם לא אשלם ביום שני, אאבד את המקום שלי בקורס, אז זו כנראה הנקודה שבאמת חשובה פה...
באיזשהו מקום די קיוויתי שהיא תשיב לי ב-לא נחרץ, ותחסוך ממני את כל ההתלבטות אם להתחיל את הקורס עכשיו, או להמתין לפברואר ולאל-על. אבל לא, ברור שלא. במשפחה שלנו זה לא עובד ככה. רק בדרך הקשה ;-).
אוווווווף!!!!
שדון קטן ועצל, לבוש בטרנינג ומדיף ריח מוזר, מנסה כבר שבועיים לשכנע את תאי המוח שלי לחכות לקורס של פברואר: "אין, זה הכי הגיוני בעולם לחכות להתפתחות עם אל-על. וגם אם לא ייצא מהם כלום, לפחות נמשיך עוד קצת לעשות כיף בבית. נתעורר כל בוקר מאוחר, נשתה קפה ונפטפט עם כולם במסנג'ר, נסתכל על החורף המשתולל מההסקה שבפנים, נבלה עם העורך כל היום, נלמד לבשל, נקרא, נכתוב... תמיד פנטזנו לפנות זמן לכתיבת ספר, לא?"
בצד השני של האונה, שדון אחר- נמרץ, מתוכשט ומבושם, מפמפם ללא הרף: "היייי, אחות שלי... רגע לפני שאת נשאבת לתהום הביתיות, תזיזי ת'תחת שלך ותתחילי לבנות לעצמך לו"ז חדש. את יודעת שתאהבי את זה, ובטח לא יזיק לך להמשך לפטפט בהולנדית שוצפת".
טוב, אני יודעת שאין טעם להגיע להחלטה לפני הפגישה באל-על, אבל אני חייבת להודות שהבטלה המוחלטת הזו מתחילה לחלחל לי לסיסטם, ואפילו הופכת לשגרה נעימה. וזה מה שהפחיד אותי, כי ניחשתי שיהיה קל להתרגל לזה- לא סתם הסמנכ"לית עשתה את זה במשך שנה רצופה, וההריונית אפילו יותר. חוצמזה, אני מתחילה להתחבר מחדש אל הצד המיזנטרופי שלי (תודו שהתגעגעתם בשלוש שנים שבהן הוא היה רדום!), ולטווח הארוך לא בטוח שזה טוב...
בקיצור, אני זקוקה לעצתכם. בראשון אחה"צ אני אדווח על תוצאות הפגישה, ומאותו רגע ייפתחו הקלפיות להצבעותיכם. מצדי זה גם יכול להיות גם ב-SMS.
קצת על השכנים שלי בבלוגספירה
אספתי לי מקבץ נאה של בלוגים שכנים, עליהם אני מרפרשת לפחות פעמיים ביום, לראות מה התפתח. מעבר לזה שמעניין אותי לדעת מה מתרחש בחייהם של זרים מוחלטים (רכלנות טהורה, או שמא מחקר אנתרופולוגי?), אני נהנית לראות איך אנשים אחרים חושבים ומתבטאים, ואיך הם מעבירים את המחשבות האלו להתנסחויות טקסטואליות. לפעמים זה ממש מעורר השראה.
אז הנה דברים שבהם אני מתקנאה אצל שכניי:
על זה שהם באמת אנונימיים, ויכולים לכתוב את כל מה שהם רוצים ומרגישים. הם יכולים להיות לגמרי הם- או דמות פיקטיבית לגמרי, ואם מתחשק להם לכתוב פוסט דיכאון, פוסט ארוטי, או פוסט נאצה על הדמויות בחייהם- הם שופכים הכל ולא דופקים חשבון לאף אחד. אצלי הדמויות בחיים הן גם הדמויות שמככבות בבלוג, ובעיקר בתגובות...
על זה שרוב התגובות שהם מקבלים בבלוג הן ענייניות ומתייחסות למה שכתוב בפוסט, ולא משמשות ככלי להחלפת מידע שוטף ועדכונים הדדיים של החבר'ה (אוהו, אני הולכת לחטוף על זה! תירגעו, אני לא באמת מתבאסת. זה אפילו די משעשע לראות שגיליתם ערוץ תקשורת חדש, ובטח עדיף מדממת רפאים בבלוג... :-)
וובדברים האלו אני לא מתקנאה אצל שכניי:
על זה שרובם כל כך מבולבלים, מתחבטים ומחפשים: את הכיוון, האהבה הגדולה, העבודה הנכונה, השקט והשלווה... זה קשור להפרש הגילאים, כי עד לפני כמה שנים הייתי בדיוק כמוהם. ואני לא מצטערת על אף רגע ש"בוזבז" בחיפושים, כי רק בזכות תקופות כאלו אתה לומד להעריך ולאהוב את מה שיש לך אח"כ. אפילו שכבר מצאתי חלק מהדברים, והשגתי כמה בטחונות בחיים, אני עדיין מצליחה למצוא חלקים מעצמי בהרבה פוסטים שכנים.
ואת קריאת ההגיגים של התיכוניסטים אני בדרך כלל אפילו לא מצליחה לסיים. קיטורים על בחינות בגרות, החתיך של השכבה והורים מניאקים זה כבר יותר מדי, אפילו בשבילי.
רגע של תרבות
המתנתי בסבלנות בתור לשליחת מכתבים בדואר. פתאום נשמעה קריאה מהעבר השני של האולם: "Yo, Mevrouw!" (שזה "יו, גברת!"). זה היה אחד העובדים, שקרא לי לבוא לדלפק שלו, שהתפנה.
ה- יו מפראו הראשון שלי. איך שמחתי!
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
