פעם הפרעסר ואני גרנו באמסטרדם עם הגולים והגויים. עכשיו הפכנו לזוג פלוס אחד, ואנחנו מתגעגעים לתעלות מהלבנט. |
| 11/2004
 הנני כאן!!!
לא השכמתי קום הבוקר כדי להגיע לבצפר,
פשוט החלטתי לא להחליט.
זה היה גדול עלי לקבוע בתוך כמה שעות מה יהיה בשנתיים הקרובות
והתחיל לי כאב ראש עצבני.
אבל ידעתי שלא להחליט זה בעצם אומר לחכות לפברואר.
הבנתי שזה כנראה מה שאני מעדיפה, ובכל זאת לא הצלחתי להיות מאה אחוז שלמה עם זה.
אז התעוררתי כל שעה בלילה במחשבה של "עדיין לא מאוחר להתחרט..."
והפרעסר נהיה חולה בלילה. היה לו קר וצמרמורות, אח"כ הוא התחיל להזיע.
הוא הצליח לישון עוד פחות ממני
בכל פעם שהתעוררנו מצבו החמיר. בסוף הוא לקח שני אופטלגין
בבוקר הוא התעורר ספוג זיעה כולו, וגילה שהשעון לא צלצל והוא כבר לא יגיע לפרזנטציה שלו.
ואני התעוררתי וגיליתי שיש לי עוד לפחות 3 חודשים של בטלה.
היה לנו לילה ממש מחורבן. וכשקמנו גילינו שהיה פיגוע בשוק הכרמל.
פעם ראשונה מזה המממון זמן שבגלי צה"ל שמים מוזיקה שקטה במקום התוכנית המיועדת, בגלל פיגוע. זה כנראה בגלל שזה היה בת"א.
אני מתכוונת להיות חיובית בנוגע לחודשים הקרובים, ולמצוא את הדרך לתעל את הזמן הפנוי והחורף בחוץ לפרוייקטים ביתיים פרודוקטיביים. כאלה שאני אסתכל עליהם בדיעבד ונורא אשמח שבסוף החלטתי לעשות את זה...
ולהפסיק להיסחב עם עשרים קילו של ייסורי מצפון פולניים עלי.
הפרעסר הבטיח שזה לא ישבור אותו אם אני אהיה סרוחה בבית כמה חודשים (הוא אפילו מקנא). הדבר היחד שישבור אותו זה אם אני אהפוך לצמחונית, ואז הוא ייאלץ להתגרש ממני. זה נורא הצחיק את הפורצלנית. אני מקווה שישעשע גם אתכם.
בברכת אל תשכח לקחת פרוטק, מותק!, ניפרד- מנפנפים משפת התעלה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
