סה"כ אנחנו מרוצים מהמשפחתון. שתי גננות מסורות למראה על חמישה זאטוטים מתוקים למדי, בבית פרטי עם חצר מוצלת ושקטה. גם ההורים עושים רושם טוב בינתיים, אם כי כבר מצאתי את עצמי, להפתעתי הגמורה, באיזו פינה עם אחת האימהות. מסתבר שהבכי של ולאדק מלחיץ את לוחמת הסומו הקטנה (והמאוד חמודה!) שלה, וגורם לה לבכות גם. אוקי, בהחלט לא נעים, אבל מה הטעם לציין את זה באוזניי בכל פעם שאת רואה אותי, אפילו אם זה נאמר בחיוך? פעם אחר פעם הגבתי בנימוס, בפעם החמישית כבר הבעתי צער על כך שהעניין כל כך מטריד אותה והבטחתי שהבן שלי לא מקבל תדריך מדי בוקר בבית לגרום לילדה שלה לבכות ושזה בהחלט אינטרס של כולנו שהוא יפסיק לבכות, אתה או בלעדיה. בחיי שאמרתי את כל זה בלבביות. כאמור, אינני לביאה והעדפתי לצאת מהפינה הזאת בחיוך ובלי טינה וואט סו אבר. וזה הספיק לגמרי כדי לגרום לה להתנצל ולהתנחמד אלי מאז בדבקות. אני דווקא מחבבת אותה. ואת הג'דה הקטנה-גדולה שלה. אם זו טבילת האש שלי בדינמיקה העדינה והמורכבת של יחסי הורים בגן, יש למה לצפות!

המטרה עכשיו היא לרוץ קדימה עם העבודה על הספר שהתחייבתי לערוך לפני שנה, כשעוד האמנתי שלא צריכה להיות בעיה לשלב עבודה מהבית עם חופשת לידה אינסופית. זה תענוג גדול להתעסק שוב עם טקסטים ולהפעיל את הראש בעניינים של 'מבוגרים', ובכלל, זה חתיכת אתגר בשבילי כי זו פעם ראשונה שאני מתמודדת עם מסת טקסט גדולה שכוללת את כל רבדי העריכה. מעניין לאללה. רק התחלתי וכבר אני מודאגת איפה ומתי יגיע הפרויקט הבא שלי. כל הזין בפרילאנס! רוצה לחזור להיות שכירה, מישהו זקוק לכותבת עורכת???

ספיישל לראש השנה

משפטים שלא חשבתי שאי פעם יצאו מהפה שלי, אבל יצאו השנה:

• שמתי עכשיו את הילד בגן לשעתיים וחצי. יש מצב שבדיוק פנוי לכם פדיקור?
• אני הולכת לטגן שניצלים, נדבר אח"כ.
• לא קראתי ספר מאז הלידה, אני אשכרה כבר לא זוכרת איך מתחילים.
• תאמיני לי, כשהוא היה בן ארבעה חודשים הרגשתי בדיוק כמוך. זה משתפר.
• אויש, איזה מותק. בת כמה היא?

מאחלת לכם שהשנה החדשה תיזכר כמוצלחת במיוחד, ולעצמי אני מאחלת לכתוב פה בשנה הבאה הרבה יותר פוסטים, שאינם עוסקים רק בעולמם של הורים לתינוק, קיבינימט!

התינוק שלנו הפך השבוע לפעוט וחגג יומולדת ראשון. פתאום אפשר לדבר אתו, להסביר לו, לנזוף בו ולשבח אותו. ממש בנאדם קטן, תענוג. מפאת הגיל הצעיר חסכנו מעצמנו 'אירוע' (אמצע אוגוסט! השתגענו?) ומתנות גרנדיוזיות, אפילו לא הספקנו להכין במחשב אלבום-ספר כמו שתכננו. נאמנים לעצמנו, גם כהורים אנחנו לאים, אדישים ופלגמטים. אז לפחות נקדיש דו"ח מצב שנתי בבלוג המשפחתי. הפוסט הזה הוא בשבילך, מענטש ג'וניור:

בגיל שנה אפשר להגדיר אותך במילה אחת- צוהל. כמו סייח נרעד מהתרגשות אתה שועט ברחבי הבית (שלנו, של הבייביסיטר, של סבא וסבתא, של החברים) בקריאות אוּוּוּוּ ו-וואוּוּ!!! מלאות התפעלות, פצצת אנרגיה מתקתקת ומלאת שמחת חיים, לא דומה בכלום לאבא ואמא. יש לך שפה  משלך עם תחביר בסיסי ואוצר מילים דל, בה אתה נואם בחסד אל קהל דמיוני משולהב. לפעמים אתה מזכיר לנו את בגין ז"ל ביכולת הרטורית ובהנפות הידיים אל ההמון. בשפה שלנו אתה יודע לקרוא לנו ולשאוג פרפר! בשמחה אין קץ. אתה מכריז, נואם, מתפעל, מתעצבן, בוכה, מצחקק, צועק, מצביע, נושף ומלחש. בשבועיים האחרונים התחלת לנשק. המון, מנשיקות פולניות מנומסות וקפוצות שפתיים ועד צרפתיות לוהטות נוטפות רוק. אתה מנשק בעיקר אותנו ואת החברים שלך במיטה: הכלבלב פלוטו, הארנב הלבקן לוזון, גור האריות גורו, השבלול ברל והזחל שפרה.

אתה בטח סקרן לגבי ההתפתחות וההרגלים שלך: אתה דוהר בזחילה; מעביר משקל בדילוגים בין שולחנות, ספות, קירות וארונות -  אוטוטו תתחיל ללכת. יש לך כבר 9 שיניים, העשירית בדרך. אתה שוקל מעל 11 ק"ג; מת על אמבטיה ובריכה; העור שלך רגיש לקיץ וסופג שלל תפרחות ופריחות; אתה מחרבן מוצקים בדמעות, מאמץ והתנשפויות; מחבב את ערוץ בייבי (אבל עדיין אין לך תכנית מועדפת), ומתחיל לגלות את חוש הקצב שלך.

ינקת עד גיל שמונה חודשים. תוך כדי יניקה אהבת ללטף לעצמך את הראש והיום אתה מלטף את השיער של מי שמאכיל אותך בבקבוק. רק לאחרונה התחלת להתייחס לאוכל מוצק ברצינות, עד עכשיו שיגעת אותנו- בעיקר את אבא שלך, שאוכל זה התשוקה והחיים בעיניו. אתה אוהב פתיתים עם עגבניות תמר חתוכות קטן קטן; בשר איכותי מהקצב ודגים; חלה מרוחה בלבנה חמצמצה; טחינה ואבוקדו; רוטב פסטו; נקטרינות, אגסים וענבים. כרגע הרגלי השינה שלך מעסיקים אותנו. כמו רוב ההורים לילד ראשון הענקנו לך כמה הרגלים קלוקלים, ועכשיו אנחנו מנסים לתקן. זה לא קל לכולנו אבל רואים את הסוף.

ואתה חברותי להפליא. עובר מיד ליד בחיוך סקרן, מקפץ לזרועותיהם של חברים ובני משפחה בעליצות, עושה חיינדלעך ומעפעף לזרים, מאמץ משפחות חדשות בפארק בלי בושה ולא רואה אותנו ממטר כשיש אשה יפה ממול. אנחנו מחזיקים אצבעות שהיכולת המופלאה הזאת לא תיעלם כשתתחיל ללכת למשפחתון בשבוע הבא. בינתיים אנשים מתפעלים מהמזג הטוב שלך, ובאמת אתה רוב הזמן מבסוט. אומרים שהפרצוף שלך מואר בחיוך ושהעיניים שלך זורחות מתוכו כמו זוג זרקורים. אנחנו נוטים להסכים, אבל אנחנו לא אובייקטיבים. את הלבבות המחוספסים שלנו כבר המסת.

ולפינאלה, שמות החיבה העיקריים שקיבלת מאתנו מאז שהפכת לגבשושית בבטן ועד היום: ליטל-סאנג'יב, גָ'נוּן, ג'נניה, טארוּק עזיז, צא-דיבוק-צא, המוז'יק, ולאדק. עוד יהיו לך הרבה כאלה.

זו ההלקאה הפולנית שאני סוחבת עמי כבר שלושה שבועות. אמנם הכנסנו את ולאדק לגן כמו שתכננו, אבל הוצאנו אותו משם אחרי ארבעה ימים. מקרה של בעלת גן אגרסיבית ושקרנית, על גבול המתעללת. איך לעזאזל אפשר לסמוך על כל הגננות והמטפלות השחוקות האלה שלא יוציאו את התסכול, העייפות והחרא שלהן על הצאצא שלכם בשנייה שתסובבו את הגב?

אז המוז'יק הנמרץ נשאר בבית עם אמא. ממש כמו בעשרת החודשים האחרונים, אבל הפעם עם טוויסט מפנק מיוחד- הבייביסיטר שלו, זו שהצילה אותי פעמיים בשבוע בחודשים האחרונים, מעבירה את הקיץ בארה"ב. זה רק אני והוא בבדידות מזהרת, בחוץ גיהינום תל אביבי מהביל, ובדירה מתחתינו מתרחש שיפוץ יסודי ביותר שמתוכנן עד אוקטובר. במילים אחרות- כל מה שיראתי ממנו קרה וכל התוכניות שלי לחזור לשפיות ולעולם המבוגרים התרסקו, ועמן יציבותי הנפשית. לכו תמצאו ביולי מקום פנוי בגן או במשפחתון ראויים בצפון ת"א. הצילו.

כהרגלי, שקעתי מייד בתופת של ייאוש ורחמים עצמיים בשילוב קנאה יוקדת בכל מי שמנהל חיים 'נורמלים', מאוסים ככל שיהיו. חרשתי את הרשת ואת כל המכרים לגבי גן/גנון/פעוטון/משפחתון, אפילו מטפלת. בניתי טבלה משוכללת והתקדמתי בה במחיקות בתוספת הערות כמו: מלא בלי רשימת המתנה, צפוף מדי, רק מגיל שנתיים, ושאר דיכאונות (הטבלה למכירה במחיר שווה נפש לכל הורה מיואש). אפילו יצאתי מגדרי והתחלתי להתנחמד לזולתי בפארק כדרכן של שאר האימהות, שאינן מיזנטרופיות כמוני. כי זה מקור המידע השכונתי הכי מהימן, והאמת- מפיג השעמום היעיל ביותר. הבאסה היא שצריך להתפעל בקולי קולות מילדים זרים וחסרי חן. בי נשבעתי, אנחנו מחליפות שם טלפונים יותר מאשר רווקות הוללות בכל פיק-אפ בר סליזי בעיר. בעעע. וככה אני מעבירה שעה שעה, רצף של ימים מיוזעים ואינסופיים שסיומם חטוף ומותש, מספיק בקושי למינימום הנדרש כדי לעבור את מחר.

דנה ספקטור ב'מחוברות' גורמת לי להרגיש טוב לגבי האמהוּת שלי. שלא תטעו, למרות כל הנאמר עד כה אני לא אכולת ייסורי מצפון, לדעתי אני אפילו עושה עבודה לא רעה בכלל, אבל נעים לצפות במישהי נרגנת ואנוכית ממני בהרבה בכל מה שקשור לאבל על אבדן "החיים שלפני". לראות איך היא משנעת את הילדה שלה צפונה ברכבת כדי לזכות ב-24 שעות של פורענות תל אביבית, מתעוררת בבוקר עם הנגאובר קטלני ומייד מחשבת בחרדה את שעות החופש שהתבזבזו לה. ללקק ת'אצבעות.

השבוע נראה שהדברים מתחילים להסתדר (השתגעתי, שוב אופטימיות??? זהירה בלבד. זהירונת). רשמנו את זב החוטם למשפחתון שהצליח להרשים אותנו, ועד שהוא יתחיל לעשות שם טרור בספטמבר, הוא יעביר את הזמן בחברתה של בייביסיטר חדשה מהשכונה. ואמא שלו? תנשום עמוק, תקרא ספרים, תראה סרטים, תשוטט בקניונים, תנמנם בצהרים ואולי אפילו תצליח לסיים את עבודת העריכה שנתקעה לה באמצע השוונג.  ובעיקר תחזיק אצבעות שהפעם זה לא יתפוצץ לאף אחד בפנים.

בונוס להורים מתחילים: סימנים מחשידים לגן

• כשהגננת מתחנפת לתינוק שלך בקולניות ומכריזה בהתפעלות מזויפת אחרי חמש שניות: "יו, תראי איך התחברנו!"
• כשהגן יפה מדי, נקי מדי, מתוקתק מדי, סטרילי מדי.
• כשהגננת מצביעה על התנור והכיריים המבהיקים בניקיונם במטבח ומסבירה שבעיקרון היא מבשלת בבית (טרי, כל יום, ברור!) ומביאה לגן, "כי תשומת הלב שלנו היא רק לילדים, והבישול מסיח את הדעת".
• כשתינוק שעדיין זוחל רתום בעגמומיות לעגלה שלו בחצר הגן בזמן שחבריו מתרוצצים סביבו בעזוז, והגננת מסבירה שזה בגלל שהוא עייף והיא לא רוצה להרדים אותו כדי שלא יתפוס חרופ רציני מוקדם מדי. "ככה בעגלה הוא רק ינמנם".
• כשהגננת מלכלכת על חברותיה שקובעות עם ההורים שעה מדויקת ואז מכינות את הגן טיפ-טופ בשבילם, ושוכחת כנראה שהיא ביקשה מכם מפורשות להגיע בעשר וחצי.
• כשאתם מבקשים מהגננת הורים ממליצים והיא כותבת שני שמות על פתק קטן. וכשאת שואלת בתמימות אם אין רשימת קשר לבחור מתוכה היא נאלמת דום לשנייה ואז מתעשתת: "בטח שיש, בדיוק נגמרו העותקים אבל אין בעיה, אני ארשום לכם עשרה שמות, כמה שתרצו".
•  כשאתם תוהים בקול רם אם יחס של שלוש מטפלות על 18 פעוטות זה לא מעט והגננת עונה בגאווה: "אין שום בעיה, אני יכולה לטפל ב-12 ילדים לבד".