לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


פעם הפרעסר ואני גרנו באמסטרדם עם הגולים והגויים. עכשיו הפכנו לזוג פלוס אחד, ואנחנו מתגעגעים לתעלות מהלבנט.

כינוי: 

בת: 53





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

חופשה בכפר - גרסת אספנייה


הויכוח המרכזי שהיה לנו בימי אמסטרדם עם מיגל- חברנו הספרדי היקר, נסב סביב אוכל, כמובן. אנחנו, בלי גרעפס של שום על הבוקר הרגשנו שמשהו לקוי בתזונה שלנו; הוא טען בלהט ששום זה משהו שמוסיפים לאוכל בינוני כדי להסוות את הטעם האמיתי שלו. במסגרת הדיון האמוציונאלי הזה שמענו רבות על בית ההארחה של אמא שלו, שבו היא מבשלת במסעדה קטנה אוכל ספרדי איכותי. מהסוג שלא זקוק לשום כדי לעשות נעים, כן?

לפני חודשיים מיגל סיפר שהוא נוסע עם סאי ולוסיה הקטנה לביקור משפחתי בספרד, והציע לנו להצטרף ולהתארח באותו בית הארחה מפורסם. שמענו מחוז נידח, שמענו גסטהאוס אינטימי, שמענו בישול ספרדי אותנטי, שמענו חופשה. כיאה לחברים הטובים שאנחנו התייצבנו.


 

הטיסה הלוך עברה בשלום. סנג'יב הולעט מראש בטיפות אוזניים, טיפות חניכיים וציץ כפול וכך, עולץ ונרגש, פלירטט באגרסיביות עם הסובבים ופיתח ידידות אמת עם הכלכל הראשי. תמימים שכמונו, לא העלינו על דעתנו שזו תחילתו של היי מטורף שלא ירפה מג'נניה שלנו בעשרת הימים הקרובים.


 

במדריד התאחדנו עם המיגלים ועם פול- חבר אמריקאי שכבר פגשנו לא פעם בין התעלות. את היומיים הקצרים שהיו לנו בעיר העברנו בדילוג מטאפס-בר אחד למשנהו בחברת קומץ חברים של מיגל, שכיאה לחברים של מיגל הם אנשים שמשוטטים בעולם בעקבות עבודה, אהבה או סקרנות. אכן, מדריד עיר שווה ביותר, אבל כשהגיע הסופשבוע נפרדנו ממנה ושמנו פעמינו אל מחוז Valladolid, מרחק כמה שעות נסיעה צפונה. המחוז הלא תיירותי הזה מאוכלס בערים קטנות מוקפות כפרים נידחים. באחד מהכפרים האלה, גאטון דה-קמפוס שמו, נמצא הגסטהאוס שלנו.

 

 

 

 

 

אח, גאטון דה-קמפוס, איזה מקום! אח, גאטון דה-קמפוס, איזה חור. כפר שבנוי לאכלס תשעים אנשים, אבל כרגע חיים בו שבעה. בקיץ אולי יגיעו עוד קצת, נראה. למרות זאת יש כנסייה גדולה גדושה בזהב, יש שני גני משחקים מטופחים לילדים, ויש כביש מהיר שמוביל לעשרות כפרים דומים. דמיינו את הסט של "לחזור" האלמודוברי (volver) עם האווירה של "חופשה בכפר" הצרפתי ובכיכובן של הדמויות התמוהות מ"להעיר את נד" הבריטי, והרי לכם החופשה שלנו. רק the only gay guy in the village היה חסר שם.


 

מהר מאוד למדנו לזהות את רוב התושבים: זוג הזקנים הנודניקים בנעלי בית, האומנת הקשישה, ההוא שמתפרנס מאיסוף אומנות ונראה כמו הומלס, האחראית על המפתח לכנסייה וגם בעלה שחייו ניצלו בנס במהלך שהותנו במקום: אותו אומברה תיקן את גג הכנסייה, שרק לו מזמור עליז, נהנה מהשמש, אך אויה- לפתע נפל הסולם שלו, ואתו הדרך היחידה לרדת מהגג. ברוב ייאושו התיישב האיש והמתין למושיע. בלי טלפון נייד ועם אפס תנועה ברחוב (שבעה אנשים, להזכירכם, ששה בלעדיו), פשוט זה לא היה. אחרי ארבע שעות סופסוף חלף מישהו ברחוב. זה היה אספן האומנות. גם הוא שרק מזמור עליז ונהנה מהשמש החמימה, עד שלפתע נשמעו מלמעלה צעקות. הבעל של האחראית על המפתח של הכנסייה עמד על הגג וצעק לעזרה. "איזה לץ!", חשב לעצמו האספן ונד בראשו. "איזה הומור כפרי בריא", המשיך בהרהוריו, שיגר חיוך מעלה והמשיך בדרכו.

הגיבור שלנו נותר בדד. החשכה ירדה והקור חלחל לעצמותיו. "אין סיכוי שאני מבלה פה את הלילה", אמר לעצמו והחליט שאין ברירה, יש לעשות מעשה. הוא קפץ מהגג אל גג סמוך, נמוך בהרבה, וממנו קפץ לרחוב. זה שהוא יצא ללא פגע זה היה נס, והוא הזדרז לבוא לחגוג אותו בבר אשר בקאסה שלנו.

 

את הסיפור הזה שמענו מהמארחים שלנו כשהם חנוקים מצחוק. או חשיש, קשה להבחין אצל צמד ההיפים לשעבר – תרד'ה, אמא של מיגל, ובעלה וינסנטה. השניים האלה, יחד עם הבן אנדריאס והשותפה למסעדה סוזאנה, לא מפספסים הזדמנות להסתלבט על תושבי הכפר. טוב, כי הם גרים בכפרים אחרים, גדולים יותר, כפרים שבהם אי אפשר לספור את כלל האוכלוסייה על יד אחת, ריספקט!

אז הנה עוד סיפורון. מעשה בשתי זקנות מהכפר שהיו מגיעות לבר באופן קבוע ומזמינות רק בייליס. תרד'ה ווינסנטה נחרדו, הכריזו שבבר שלהם "נזירות אינן רצויות" והפסיקו למכור בייליס. וזה לא שהבר הומה אדם ואפשר לוותר על שתי לקוחות. הו לא. אבל מה אכפת להם, הם בכלל אומנים שחיים בבית גדול ומרשים, גדוש לעייפה בפסלים מעשה ידיהם וביצירות אומנות מכל הסוגים. למזלם שניהם באו ממשפחות עם כסף ולא צריכים לוותר על הכיף בשביל הפרנסה. ואכן כיף בקאסה- האלכוהול זורם כמים, וינסנטה מגלגל סיגריות חשיש בקצב שאשתו מפמפמת סיגריות (פלא שהיא חיה בכלל), על הדלפק צצות כל הזמן צלוחיות עם מיני טפאסים טעימים, והן רק נשנוש להעביר את הזמן בין ארוחות השחיתות שמוגשות פעמיים ביום.

 

מיגל על הבר

 

וינסנטה מוותר על גוינט חשיש לטובת גוינט אל ניניו

 

וינסנטה, פול וסאי


 

למרות חיבתנו למארחינו, היו לנו שתי בעיות איתם. הראשונה הייתה שאף אחד מהם לא דובר מילה באנגלית. בעצם אנדריאס בן ה-25 יודע בערך עשרים מילים. נאלצנו להסתמך על שירותי התרגום של מיגל והוא די זרק זין, ככה שהמון משפטים, רעיונות ומסרים הלכו לאיבוד. הבעיה השנייה, והמטרידה יותר, הייתה האטיטיוד של תרד'ה בכל מה שקשור לאוכל. מבחינתה המטבח הספרדי הוא הדגול מכולם והיא זו ששולטת ברזיו, האוטוריטה המוחלטת בענייני בישול. כל ניסיון קולינרי אחר נידון אצלה מראש לכישלון, וטקט אינו ממעלותיה הבולטות. ככה יצא שגם המנות שהפרעסר וסאי הכינו, שניהם בשלנים מוכחים, זכו לתגובה צוננת מההיפית הקפדנית. הפרעסר הביא טחינה משובחת מהארץ והכין את מנת החציל בטחינה המפורסמת שלו, בתוספת צ'וריסו פיקנטי. כולם התעלפו, רק תרד'ה טעמה, הפטירה "טעים" בקול חלוש, הציתה עוד סיגריה וחזרה לעיסוקיה. כשהוא העז להכין רולדת חזיר עטוף בבייקון היא כבר ממש הרגישה מאוימת, ולמחרת הכינה חזיר "כמו שצריך לעשות, בדרך הספרדית". וזה עוד כלום לעומת הביקורת שחטף הברווז של סאי! לא עניין את תרד'ה שמדובר בכלתה, ובכל זאת שפית במסעדה תאילנדית באמסטרדם, היא לא יכלה להתאפק והעירה שהתבשיל טעים, אבל באותה מידה זה יכול היה להיות בשר עוף, בקר או חזיר. לא מורגש הטעם הייחודי של הברווז. נו, ונחשו מה היא הגישה לנו למחרת? ברווז בסגנון ספרדי, ברור. אין ספק, היא היא המפרגנת האמיתית.

חוצמזה לא הייתה ארוחה בלי מריבה משפחתית סוערת מלווה בנפנופי ידיים ודציבלים גבוהים. על מה הם לא התווכחו הפסיכים האלה, בזמן שאנחנו מחליפים מבטים מלאי חשש בשולחן? מהר מאוד למדנו לא להתרגש מהטונים שלהם. נכון שפעם אחת כמעט העיפו אותנו מהקאסה בגלל שהפרעסר העז להגדיר את הטעמים של המטבח הספרדי כפשוטים וישירים. ונכון שההערה שלנו לגבי הדמיון בין האיטלקים לספרדים כמעט עלתה לנו בנידוי מהארוחה, אבל לפחות הבנו סופסוף מאיפה מיגל קיבל את האמוציות שלו לגבי שום. הוא לא אשם, מסכן. איזה סיכוי היה לו עם אמא כזאת. 


 

פייר, היא באמת מבשלת טוב, תרד'ה. אם כי לתומי חשבתי שהמטבח הספרדי הוא אחד המועדפים עליי, אבל אחרי שהוגשו לי שלל איברים פנימיים, אוזני חזיר סחוסיות, זנב טלה מסתלסל ופירות ים שנראים כמו מצבורים אינסופיים של מוקוס, התחלתי לפקפק. תודה לאל על אספקה שוטפת של חמון וצ'וריסוס משובחים.

 

זנב טלה. לפעמים כן אומרים איכס על אוכל


 

שגרת הכפר שלנו התנהלה בעצלתיים: בשעת בוקר מוקדמת יקיצה של הורה תורן למשמרת ראשונה עם הילדים. בערך שעתיים אחר כך מצטרף ההורה השני. בצהרים פול מתעורר. המניאק. ואז יוצאים לטייל – בכפר שלנו, באחד הכפרים באזור, יום אחד אפילו הרחקנו עד לעיר הגדולה Palencia, הרגשנו מסוחררים כמו בניו-יורק. והטיול כולל ארוחת צהרים, כמובן. בקאסה, במסעדה, בבית של וינסנטה ותרד'ה, בטפאס-בר, וואטאבר. היה מצוין לשבוע, יותר מזה אני מניחה שכבר היינו קופצים מגג הכנסייה בעצמנו מהשעמום.

 

 

בית יונים מתפורר, אחד מרבים

 

עוד אחד

 

 


 

ועוד לא סיפרתי כלום על ההתאקלמות של סנג'יב, שכבר מזמן הרוויח בכבוד את הכינוי ג'נניה. כיאה לפצצת האנרגיה שהוא, לאורך החופשה העולל שלנו היה בהיי היסטרי, דלוּק תמידית, נענה לכל גירוי, חובב אקשן וסרבן שינה לוחמני. חוצמזה, הוא  עשה צעד נוסף בדרכו להפוך למגלומן פסיכוטי בעקבות התגובות של הסביבה אליו. מסתבר שהעיניים שלו והמזג ה"ערני" (פחחח... אל תיתממו, תגידו היפר-אקטיבי!) הם סוג של אטרקציה, וכל אחד שראה אותו רצה חתיכה. בחבורה הקטנה שלנו הוא עבר מיד ליד כאילו היה הג'וינט האחרון בתבל, וברחובות מדריד אנשים אשכרה עצרו אותנו כדי לחוות את דעתם לגביו בספרדית דוהרת. בחיי, אני תוהה איזה משבר יהיה לו (ולנו) כשהוא יגדל קצת והעולם סביבו יתייחס אליו בשוויון נפש.

למרבה המזל לא כולם התאהבו בו. לוסיה הנאווה התנהגה כליידי אמיתית ולא ראתה אותו ממטר, ודווקא אותה- כמובן- הוא רצה יותר מכל. הוא הסמיק, צחקק, נפנף בידיים וברגליים וצהל כמו סוסון אם במקרה היא העיפה מבט. גירל פאוור, יה!

 

לוסיה- לולו- ההורסת

 

בניסיון חיזור נואש

 

אל ניניו וקותי השטיחון

 

במפגש ראשון עם עוגיה מקומית

 

 

 


 

ועם כל הנאמר לעיל, שלושה ימים אחרי שחזרנו לארץ כמעט חנקתי את ג'נניה בכרית מרוב תסכול. אבל זה לפוסט הבא, למה לערבב שמחות?

 

חג שמח

נכתב על ידי , 4/4/2009 13:10   בקטגוריות אוכל&catdesc= אוכל&catdesc= אוכל, אנחנו בגולה  
6220 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



תור-דה-אמסטרדם: האפריקאנרית בארוחת השפים 3


על הבמה בפרדיסיו החבר'ה של The Dead Science  נותנים בתופים. כשהם יסיימו יעלה CASIOTONE FOR THE PAINFULLY ALONE, ההוא שבגללו אנחנו כאן. פתאום יש לי סחרחורת, אני לא מרגישה טוב. מה קורה? זה בטח המתופף המאעפן הזה עושה לי כאב ראש והסאונד באולם הקטן מה זה קקה. אין לי אוויר. משהו באמת לא בסדר אתי. למה כל החדר מסתובב לי? שיט, נראה לי שאני הולכת להתעלף. מה עושים, מה עושים... אני לא אגיד כלום לפרעסר, הוא הרי יצחק על ההיפוכונדריות שלי. אני רק אגיד לו שאני יוצאת רגע החוצה.

הנה הדלת. יופי, כסא, אם אני אשב רגע הכל יתייצב. לא, זה לא עוזר. עכשיו יש לי גם סחרחורת וגם כל מיני גלים גואים לי בבטן ומחפשים את הדרך למעלה.

ששש... תנשמי עמוק, תירגעי.

אימא'לה! יש לי התקף חרדה!

אבל ממה לעזאזל?

די נו מפגרת, אני באמת סתם היפוכונדרית. מדמיינת דברים, זה רק חלושס קטן. הגלים נרגעו אבל עכשיו אני צריכה לחרבן. אולי זה משהו שאכלנו קודם בהודית? לא, זה לא מרגיש כמו קלקול קיבה. אולי זה פשוט המחזור שלי ירד מהפסים.

עוד פעם סחרחורת. מה עובר עלי לעזאזל? הכי טוב ללכת לשירותים לשטוף פנים. אחר כך אני אחזור לפרעסר ולאפריקאנרית ואגיד להם שאני לא מרגישה טוב ושאני לא נכנסת לאולם. אין ברירה, אני באמת לא יכולה לעמוד שם ככה. כוססאמק, הפה שלי יבש לגמרי. נו, איפה השירותים פה?

אוף, טעיתי במדרגות. הייתי צריכה לעלות מהצד ההפוך. כמה טיפוסי.

הנה הפרעסר. מחפש אותי, חמוד.

 

"מה קרה לך?"

"לא יודעת, לא מרגישה טוב. הכל מסתחרר לי... מה, מה אתה מחייך?"

"תגידי, יכול להיות שנתתי לך בטעות את הסיגריה שגלגלתי לי?"

"אתה רציני?!"

"נראה לי. באמת לסיגריה שלי היה טעם של טבק בלי שום חיזוק".

איזה... לא לתאר.... זה היה הג'וינט שלך... איזה דביל אתה!"

"אז מה, את כאילו מסטולה מהתחת עכשיו? זה לא היה כזה חומר חזק".

"מספיק חזק בשביל מישהי שמעשנת רק שאכטה פה ושם, בטח לא ג'וינט שלם בבת אחת וביניקות עמוקות. דביל".

"לא נורא, לפחות תיהני מהבאזז".

"איזה באזז ואיזה נעליים, אני נהנית מההקלה. סופסוף אני מבינה מה עובר עלי, אתה קולט שהייתי בטוחה שאני הולכת למות?"

"אבל את תמיד בטוחה שאת הולכת למות".

 




 

האפריקאנרית בילתה אצלנו סופשבוע שכלל בעיקר השלמת שעות שינה (חוסר של מעל ארבע שנים, מאז הבכור) וקריאת ספרים. בכך רבותיי הגיע לקצו מפעל התור-דה-אמסטרדם שניהלנו פה במשך שנתיים. ריספקט  . רגע לפני שהיא שבה לברדק בבית היא הספיקה לקחת חלק בעוד ציון דרך- ארוחת השפים האחרונה מעל התעלה. להלן הקארט של ערב היסטורי זה:

(*התמונות באדיבות הסמנכ"לית וזנדרה)

 

מנה ראשונה א לה שה-זנדרה:

בצל ממולא באורז, צנוברים, בשר עגל וצימוקים.

היצירה של שה-זנדרה

 

 

מנת ביניים א לה שה-מיגל:

דיונון מבושל בדיו השחור משחור שלו, יחד עם פלפל ירוק, עגבניות, בצל, שום ויין לבן.

היצירה של שה-מיגל

 

 

אלה יודעת להעריך דיונון שבושל בדיו אמו

 

 

מנה עיקרית א לה שה-פרעסר:

צלחת טעימות הכוללת שלוש מנות:

-  נתח דג hake (זאב הים) על מצע פירה תפו"א עם גבינה בולגרית וברוטב שמנים בטעמים שונים (לימון, לואיזה וטרגון);

-  צלע טלה על מצע פירה סלק עם שום אפוי וברוטב טחינה;

- נתח קצבים (בקר) על מצע פירה תפו"א סגול וברוטב שמורכב מפורט, ציר בקר וכבד אווז.

היצירה של שה-פרעסר

 

 

ואלה גם יודעת להעריך צלע טובה מהי

 

 

 קינוח א לה סמנכ"לית:

מוס שוקולד אוורירי עם טאץ' קפה

היצירה של שה-סמנכלית

 

היה מעלף. איזה פינאלה משובח.

 

בטן מלאה מעל התעלה J

נכתב על ידי , 10/10/2006 01:30   בקטגוריות אוכל&catdesc= אוכל&catdesc= אוכל, הסבר פניך לתייר, ציוניוני הדרך  
20 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



ריח של סוף באוויר


המון דברים משתנים עכשיו. הבניין שלנו מתרוקן מיושביו לקראת השיפוץ המאסיבי שמתכנן מר שועלי; סירות קבלנים מתקבצות בקטע התעלה שמתחת לחלון שלנו ונערכות לעבודות השיקום הגדולות שיתחילו באוקטובר; אמסטרדם שלנו מתרוקנת מחברים; הפרעסר סיים את כתיבת התזה ומפנה את האנרגיה שלו לתפקיד החדש שכבר ממתין לו במולדת; ובבילון-מן נטש בסופשבוע האחרון את השכונה והעביר את הדברים שלו ושל העורך לדירה חדשה בעבר השני של האמסטל. ממש סופה של תקופה.


 

פה באמסטרדם מובינג זה לא מה שאנחנו רגילים. העבודה לא מסתכמת באריזה מתישה וצפייה עצבנית בסבלים הריחניים בתפילה חרישית שלא ישברו כלום בדרך. פה בבניינים העתיקים יש גרמי מדרגות תלולים כאילו מדובר בדרך לגיהינום, ואת הרהיטים והחפצים צריך להוציא ולהכניס דרך החלון בעזרת גלגלת, חבל עבה ורשת. בגלל שזה עולה הון תועפות לשכור את שירותיה של חברת הובלות, שוכרים ואן גדול ומקבצים כמה חברים (בעיקר כאלו שחייבים לך טובה...) לכמה שעות מובינג מרוכזות. אז ברור שהתייצבנו לעזור לבבילון-מן, יחד עם גיסו התימהוני ועם הפסיכולוג הישראלי (העורך הממזר הצליח להתחמק גם מהמעבר הזה. קורע ת'תחת בבודפשט, עאלק ).

 


הגלגלת שבעליית הגג

 


מבט אחרון מהדירה של בבילון-מן והעורך אל הסירה שלנו. סופה של תקופה

 


 


עשינו לתיירת (מימין) את היום

 

עבדנו משמונה וחצי בבוקר עד חמש אחה"צ, בלי צל צילה של הסתלבטות ועם הפסקת צהרים קצרצרה לצ'יפס שכונתי מגעיל. באלוהים, כמה ג'אנק הצליח בבילון-מן לאגור כל השנים! (למשל ערימה עצומה של עיתונים יומיים, כי באמת אין לדעת מתי כותרת אזוטרית מצהיבה תהפוך לקאלט היסטרי-היסטורי והנייר עליו היא הודפסה יוכרז כפריט לאספנים). הגברים המסוקסים הגירו זיעה רבה על החבל, הריהוט והארגזים הכבדים; ואני, יצור רופס וחלוש שכמוני - ויעידו הדרדלה שלי- התנדנדתי במורד המדרגות עם כל השאר.

אחרי הנגלה הראשונה לדירה החדשה הוטל עלי להישאר ברחוב עם הספה הגדולה ולעשות עליה בייביסיטר עד שהסבלים הנאמנים ימלאו שוב את הואן ויחזרו. אמממה, בדיוק באותו הסופשבוע התרחשו בעיר אירועי ה- Uitmarkt* וכל המרכז נחסם לתנועת רכבים בגלל ההמונים והבמות הגדולות. מרררד. שעה וחצי ישבתי בדד על הספה, כרסמתי אפרסק ותפוח ובהיתי בתושבי הרחוב בשעמום, עד שלפתע פתאום הפציע במורד הרחוב האביר שלי על סוסו הלבן, יותר נכון הפרעסר על האופניים שלו, תלתליו נישאים ברוח, בידו פחית קולה להרוות את צמאוני ובפיו בשורה טובה להפיג את ייאושי- הואן בדרך. הגלגלת והחבל חוברו בשנית וכל מה שירד למטה- עלה שוב למעלה באקט סיזיפי מושלם. מסכן בבילון-מן שנשאר עם כל הברדק הזה בסוף:


 

 


 

ואז צלצל הנייד שלנו ועל הקו היה מיגל עם הזמנה לארוחת ערב שבה סאאי (אשתו התאילנדית והשפית) תבשל לסמנכ"לית-זנדרה-אלה ולנו, וגם תעביר לפרעסר שיעור בבישול תאילנדי תוך כדי. ההצעה השכיחה מאתנו באחת את העייפות ואת ניחוח הזיעה שדבק בנו, אמרנו יפה שלום לבלגן ועשרים דקות מאוחר יותר כבר לגמנו יין וריירנו במטבח של מיגל וסאאי.

לקררררר    

 

 



 

סאאי רקחה לנו ארוחה תאילנדית אורגינל: שיפודי עוף ברוטב צדפות וסויה, שרימפס ברוטב קארי ירוק וגם שרימפס מטוגנים בשום, וזכתה מייד לחברות של כבוד במועדון 'שלושת השפים' היוקרתי. אה, כבונוס, מיגל הגיש גם את מנת התמנון הספרדית שלו.


אלה מחכה בדריכות לגונג. קלטו את פרחי הגזר המשובחים!

 

 

כן, נעים להיות פה שוב.


 

*Uitmarkt: פסטיבל המוקדש לתרבות על כל נישותיה, שבו מוצגים בין היתר האירועים המקומיים והבינלאומיים המתוכננים להתקיים בהולנד בשנה הקרובה. אם אתם מגיעים פה לשפלה בחודשים הבאים למשל, למה לא תלכו לחזות בעיבוד מקומי ל'גריז' (בהולנדית) או במופע של ה-blue man group?  

 

שמחה וצהלה מעל התעלה J

נכתב על ידי , 29/8/2006 00:47   בקטגוריות אוכל&catdesc= אוכל&catdesc= אוכל, חבורה מקומית, תרועת הפסטיבלים  
20 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  
הבלוג משוייך לקטגוריות: 30 פלוס , יצירתיות , החיים מעבר לים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לMiss Vegel אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Miss Vegel ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)