זו ההלקאה הפולנית שאני סוחבת עמי כבר שלושה שבועות. אמנם הכנסנו את ולאדק לגן כמו שתכננו, אבל הוצאנו אותו משם אחרי ארבעה ימים. מקרה של בעלת גן אגרסיבית ושקרנית, על גבול המתעללת. איך לעזאזל אפשר לסמוך על כל הגננות והמטפלות השחוקות האלה שלא יוציאו את התסכול, העייפות והחרא שלהן על הצאצא שלכם בשנייה שתסובבו את הגב?

אז המוז'יק הנמרץ נשאר בבית עם אמא. ממש כמו בעשרת החודשים האחרונים, אבל הפעם עם טוויסט מפנק מיוחד- הבייביסיטר שלו, זו שהצילה אותי פעמיים בשבוע בחודשים האחרונים, מעבירה את הקיץ בארה"ב. זה רק אני והוא בבדידות מזהרת, בחוץ גיהינום תל אביבי מהביל, ובדירה מתחתינו מתרחש שיפוץ יסודי ביותר שמתוכנן עד אוקטובר. במילים אחרות- כל מה שיראתי ממנו קרה וכל התוכניות שלי לחזור לשפיות ולעולם המבוגרים התרסקו, ועמן יציבותי הנפשית. לכו תמצאו ביולי מקום פנוי בגן או במשפחתון ראויים בצפון ת"א. הצילו.

כהרגלי, שקעתי מייד בתופת של ייאוש ורחמים עצמיים בשילוב קנאה יוקדת בכל מי שמנהל חיים 'נורמלים', מאוסים ככל שיהיו. חרשתי את הרשת ואת כל המכרים לגבי גן/גנון/פעוטון/משפחתון, אפילו מטפלת. בניתי טבלה משוכללת והתקדמתי בה במחיקות בתוספת הערות כמו: מלא בלי רשימת המתנה, צפוף מדי, רק מגיל שנתיים, ושאר דיכאונות (הטבלה למכירה במחיר שווה נפש לכל הורה מיואש). אפילו יצאתי מגדרי והתחלתי להתנחמד לזולתי בפארק כדרכן של שאר האימהות, שאינן מיזנטרופיות כמוני. כי זה מקור המידע השכונתי הכי מהימן, והאמת- מפיג השעמום היעיל ביותר. הבאסה היא שצריך להתפעל בקולי קולות מילדים זרים וחסרי חן. בי נשבעתי, אנחנו מחליפות שם טלפונים יותר מאשר רווקות הוללות בכל פיק-אפ בר סליזי בעיר. בעעע. וככה אני מעבירה שעה שעה, רצף של ימים מיוזעים ואינסופיים שסיומם חטוף ומותש, מספיק בקושי למינימום הנדרש כדי לעבור את מחר.

דנה ספקטור ב'מחוברות' גורמת לי להרגיש טוב לגבי האמהוּת שלי. שלא תטעו, למרות כל הנאמר עד כה אני לא אכולת ייסורי מצפון, לדעתי אני אפילו עושה עבודה לא רעה בכלל, אבל נעים לצפות במישהי נרגנת ואנוכית ממני בהרבה בכל מה שקשור לאבל על אבדן "החיים שלפני". לראות איך היא משנעת את הילדה שלה צפונה ברכבת כדי לזכות ב-24 שעות של פורענות תל אביבית, מתעוררת בבוקר עם הנגאובר קטלני ומייד מחשבת בחרדה את שעות החופש שהתבזבזו לה. ללקק ת'אצבעות.

השבוע נראה שהדברים מתחילים להסתדר (השתגעתי, שוב אופטימיות??? זהירה בלבד. זהירונת). רשמנו את זב החוטם למשפחתון שהצליח להרשים אותנו, ועד שהוא יתחיל לעשות שם טרור בספטמבר, הוא יעביר את הזמן בחברתה של בייביסיטר חדשה מהשכונה. ואמא שלו? תנשום עמוק, תקרא ספרים, תראה סרטים, תשוטט בקניונים, תנמנם בצהרים ואולי אפילו תצליח לסיים את עבודת העריכה שנתקעה לה באמצע השוונג.  ובעיקר תחזיק אצבעות שהפעם זה לא יתפוצץ לאף אחד בפנים.

בונוס להורים מתחילים: סימנים מחשידים לגן

• כשהגננת מתחנפת לתינוק שלך בקולניות ומכריזה בהתפעלות מזויפת אחרי חמש שניות: "יו, תראי איך התחברנו!"
• כשהגן יפה מדי, נקי מדי, מתוקתק מדי, סטרילי מדי.
• כשהגננת מצביעה על התנור והכיריים המבהיקים בניקיונם במטבח ומסבירה שבעיקרון היא מבשלת בבית (טרי, כל יום, ברור!) ומביאה לגן, "כי תשומת הלב שלנו היא רק לילדים, והבישול מסיח את הדעת".
• כשתינוק שעדיין זוחל רתום בעגמומיות לעגלה שלו בחצר הגן בזמן שחבריו מתרוצצים סביבו בעזוז, והגננת מסבירה שזה בגלל שהוא עייף והיא לא רוצה להרדים אותו כדי שלא יתפוס חרופ רציני מוקדם מדי. "ככה בעגלה הוא רק ינמנם".
• כשהגננת מלכלכת על חברותיה שקובעות עם ההורים שעה מדויקת ואז מכינות את הגן טיפ-טופ בשבילם, ושוכחת כנראה שהיא ביקשה מכם מפורשות להגיע בעשר וחצי.
• כשאתם מבקשים מהגננת הורים ממליצים והיא כותבת שני שמות על פתק קטן. וכשאת שואלת בתמימות אם אין רשימת קשר לבחור מתוכה היא נאלמת דום לשנייה ואז מתעשתת: "בטח שיש, בדיוק נגמרו העותקים אבל אין בעיה, אני ארשום לכם עשרה שמות, כמה שתרצו".
•  כשאתם תוהים בקול רם אם יחס של שלוש מטפלות על 18 פעוטות זה לא מעט והגננת עונה בגאווה: "אין שום בעיה, אני יכולה לטפל ב-12 ילדים לבד".

לזכותי ייאמר שניסיתי. לגמרי נתתי לזה צ'אנס, בעיקר לאור העובדה שבמילא לא היה לי משרד לחזור אליו. אבל איים נוט דאט קיינד אוף מאם. איים ג'אסט נוט דאט קיינד אוף פרסון.

מההתחלה היה לי קשה, וקיטרתי ונחנקתי ולא האמנתי שזה קורה לי למרות שהכול היה צפוי. בכל זאת, בחודשים הראשונים לחייו של ולאדק (לשעבר ג'נניה, לשעבר ליטל סנג'יב) זה נראה לי הגיוני שהחיים שלי יחוגו רק סביבו: טמגוצ'י חסר אונים שסובל מריפלוקס, גזים, שנאת מוצץ, שיניים צומחות ואנרגיות בלתי נדלות, רצוי שתהיה אמא לצדו. וגם המשכתי להיניק, ברור. זה חשוב ואם אני כבר בבית וכל זה. אז גם משמרות הלילה היו שלי, כי ולאדק לא הסכים בשום אופן לאכול מבקבוק. כל בוקר הפרעסר היה לוקח אותו לסלון לשעתיים, ואני הייתי צוללת לעילפון מתוק.

וכל כך קינאתי בכולם סביבי, בעיקר בפרעסר שיכול לבוא וללכת במין חירות מופלאה- לעבודה, לסידורים, אפילו לסיגריה בגג של השכנים, בזמן שאני לא יכולה להתרחק מהתינוק ליותר משעתיים וכל היום שלי עמוס בחישובי זמנים, עבירות עגלה וכדאיות. לפעמים הרגשתי כמו קרון תקוע בתחנת רכבת הומה במיוחד. רכבות חולפות מימיני ומשמאלי, מדי פעם מתחככות בי ועושות לי נעים, אבל תמיד ממשיכות הלאה.

והעייפות האינסופית הזאת!

אתן האימהות יודעות שהכי קשה זה האפקט המצטבר. להעביר יממה עם תינוק זה לא כזה סיפור (כפי שבודאי רוב האבות מהמהמים לעצמם מתחת למעטה הפוליטקלי-קורקט), אבל לעשות את זה יום רודף יום, לילה רודף לילה, בלי הפוגה ובלי גיוון במשך חודשים- זה הסיוט. לפחות שלי, אוקי? כי כאמור יש בינינו שהשגרה הזאת ממלאה אותן סוג של אושר. ייעוד. אם כי אני חייבת לומר שעולמן של האימהות הלא מיניקות נראה לי קצת פחות קלסטרופובי. ואולי אני טועה.

ניחמתי את עצמי שהכול ישתפר ברגע שהמוז'יק יחגוג חצי שנה. ובאמת, בדיוק אז הוא נשבר והסכים לראשונה לאכול מבקבוק. הרגשתי שסופסוף נפתח לי צוהר בקרון, ובריזה נעימה נכנסה ודגדגה. בניתי לעצמי עוגנים של שפיות במהלך השבוע: יומיים בייביסיטר שתטייל אתו כמה שעות בחוץ ותאפשר לי לעבוד קצת; ערב אחד פילאטיס, וערב חופשי רק לעצמי. במקביל החלטתי שהגיע הזמן להפוך גם את הלילה לנסבל. התוכנית: להעביר את סנג'יב לחדר משלו ולגמול אותו מהנקה בלילה. המציאות: חבר טוב נקלע למצוקה ומתנחל בחדר הילדים שלנו לשלושה חודשים J.

המשבר הבא הגיע כשולאדק חגג שמונה חודשים. הוא הפך מתינוק לילד והיה ברור שהחברה שלי כבר ממש לא מספיקה לו. שלא לומר- אנחנו אשכרה משתעממים ביחד. החופשה בספרד הבהירה לנו כמה הוא שמח בחברת אנשים ובעיקר ילדים ואני, מה אני כבר יכולה לחדש לו? את כל הפינות והאטרקציות בפארק הוא כבר מכיר, ואפילו הזחילה על הדשא איבדה מקסמה. הפכתי לקצינת בידור שחוקה, מתוסכלת ונרגנת, שבמקום לחפש פעילויות יצירתיות מרגשות לילד, רק מחכה לשעות השינה שלו כדי שיהיה לה קצת שקט לעצמה.

הייתי חייבת לעשות מעשה. פינינו את החדר של ולאדק והעברנו אותו לבקבוק בלילה. באופן מפתיע זה גרם לו לוותר על הנקה באופן גורף. קיבלתי את זה בשמחה. עכשיו הוא מתעורר פעם אחת בלילה, שזה שיפור עצום. את היקיצות השערורייתיות שלו לפנות בוקר הבנו שלא נצליח לשנות. כל פעם זה מדהים אותנו מחדש איזו פצצת אנרגיה יצאה משנינו. באיזו קלות הוא מתעורר מכל רחש ולכמה מעט שעות שינה הוא זקוק. אילולא היה לו הפרצוף של אבא שלו הייתה סיבה טובה לחשוד במאגר הגנים שלו.

מראש החלטנו שבספטמבר הקרוב נשלח את ולאדק לגן. הקונספט של משפחתון מרתיע אותנו, והנחנו שבגיל שנה הזאטוט כבר יהיה בשל לחבר'ה. מצאנו מקום סימפטי שתי דקות מהבית וביקשנו להירשם לשנה הבאה. "למה לחכות עד ספטמבר?", תהתה בעלת הגן. "יש מקום כבר עכשיו, למה שלא תחסכו לעצמכם ולילד את הבלגן של התאקלמות בספטמבר?". סירבנו בנימוס להצעה, אלוהים יודע למה. הייתי כל כך מקובעת על הרעיון שהילד ילך לגן בגיל שנה, סתם כי ככה החלטנו לפני אלף שנות אור. למחרת המחשבה התחילה לחלחל. ולחלחל. דמיינתי לעצמי את ולאדק ואותי בפארק מדי יום בגיהינום של יולי-אוגוסט ונחרדתי. הפור נפל- הצאצא יתחיל גן כבר ביולי.

מאותו רגע שהחלטנו הקרון המחניק שלי הפך לפנטהאוז עם ארבעה כיווני אוויר. המחשבה שאני אקבל חלק מהחיים שלי בחזרה מהממת אותי. שבועיים הלכתי על ענן. בשקט בשקט אני מנהלת טבלת ייאוש בראש, מתפללת שלא יצוץ פתאום משהו שיהרוס את התכנית. לולאדק אנחנו לא דואגים, הוא חברותי להחריד ושהייה עם ילדים ממלאה אותו עליצות על גבול המאניה.

הלילה אנחנו טסים לסופשבוע ארוך באמסטרדם. לחגוג יומולדת לפרעסר, לעשות סיבוב דאווין לולאדק אצל החבר'ה, ולנשום אויר תעלות קריר ורווי נוסטלגיה. נשתמע.

ינואר היה חודש ממש קשה עבורנו. דווקא כשסנג'יב חצה את גיל ארבעה חודשים, כשסערת הגזים כבר מאחורינו ותחילתו המסעירה של גילוי העולם לפנינו, דווקא אז התחיל בלגן. בבת אחת הזאטוט איבד לחלוטין את היכולת המרשימה שהייתה לו להירדם לבד ולשעשע את עצמו. מול עינינו הנדהמות (והנפוחות) הפך ליטל סנג'יב לקרציתופל מהגיהינום- תינוק בכיין שרוצה רק על הידיים, לא מוכן להישאר רגע לבד, לא מצליח להירדם במשך היום ובלילה מתעורר כל שעה, מרים את הבניין בצעקות כשמציעים לו לאכול מבקבוק (ולא משנה מה יש בו) וסרבן מוצצים עיקש.

כצפוי, אני אמא מהזן הנרגן ואין לי בעיה להתאבל על אבדן החירות שלי ולקונן מרה על תשומת הלב שדורש תינוק, אבל גם להורה האובייקטיבי היה ברור שמדובר בקרציית על. החלטנו לברר אם מדובר במשהו פיזי שמציק לו, או שפשוט התברכנו בילד מפונק במיוחד (מי אמר תיקון?!). 

להפתעתנו הרבה רופא הילדים הגדיל ראש ושלח אותנו לסט בדיקות לשלילת איזו דלקת, וככה מצאנו את עצמנו מבלים לילה הזוי במיון ילדים באיכילוב. לקח מספר 1: לעולם אל תאמרו שהתינוק סובל מ'חוסר שקט'. זה מדליק את כל הנורות האדומות והפעוט זוכה לסדרת בדיקות מקיפה, חודרנית ופולשנית של כל סגל ביה"ח ושלוחותיו. דווקא הפציינט קיבל את העניין ברוח טובה, חייך למעריציו והתלוצץ עם רופאיו. "הלוואי שכל התינוקות היו כל כך חסרי שקט", צחקו עלינו הסטאז'רים בפרצוף וסיכמו בינם לבין עצמם שמדובר בסך הכול בהורים היסטריים במיוחד. פחחח. בקיצור, אל תגיעו עם תינוק למיון אלא אם הוא גוסס או נקטעה לו גפה.

לפנות בוקר עזבנו את שדה הקרב בידיעה שהילד בריא כמו מוז'יק (חמסות מתעופפות לכל עבר, נחבטות בנקישות על קורות עץ), כלומר- הוא מתנהג ככה כי הוא סתם נודניק על. זה גמר אותי. המחשבה שהחודש האחרון יהפוך לשגרה יומיומית, מסויטת ומתישה פשוט חנקה אותי. הפרעסר עזר כמה שאפשר, אבל כל זמן שסנג'יב לא הסכים לאכול מדי פעם מבקבוק לא הייתה לי אפשרות להתרחק ליותר משלוש שעות, בטח לא להתחיל לעבוד חלקית כמו שתכננתי. מסביבי כולם התגעגעו אליו ושמחו על כל פגישה אתו, ואני רק חיכיתי לרגע שבו גם אני סופסוף אתגעגע לקרציתופל הקטן. 

אז הכרזתי מלחמה על נושא הבקבוק. מבחינתי זה היה הצ'אנס היחיד לשפיות ודפקתי את הראש בקיר בניסיונות להכניע את השדון המצווח. בסוף הפרעסר שכנע אותי שבגיל הזה עדיין אי אפשר לחנך ילד, רק לאלף אותו ולשבור את רוחו, והחלטתי להרפות קצת. לקח מספר 2: גם לאבות יש אינסטינקטים אמהיים טובים.

בימים האחרונים יש רגיעה משמעותית, ושאלוהי החמסות יסלחו לי על העין הרעה שפתחתי ברגע זה (אזהרה: השאננות היא מהשטן. בהורות, כמו בתכנית ריאליטי אכזרית, מי שחוטא בחטא היוהרה והשאננות מתרסק). באותה הפתאומיות שבה סנג'יב הפך למתעלל סדרתי, הוא נהיה חמדמד אמיתי: מצחקק ומתרפק, מתמזמז בהנאה, סקרן כחתלתול והרבה יותר רגוע. הוא ישן יותר ולכן מתוסכל פחות, והלילות הלבנים שינו צבעם לאפרפר. אה, וציינתי שהוא לגמרי בעניין של בקבוק ומוצץ עכשיו? שלא לומר זונה של בקבוקים וג'אנקי של מוצצים. לקח מספר 3: השילוב של התמדה - עקשנות – סבלנות משתלם. או שפשוט הזמן עושה את שלו. אנחנו מהמרים שמדובר בקפיצת גדילה שיצאה משליטה והלכה רוורס. כי בינתיים הוד שמנמנותו לא מצליח להתהפך, בטח לא לזחול. ירש את הגמישות והאתלטיות של אבא ואמא שלו, ריספקט.

תודות לאבולוציה איכשהו הכול מתפוגג בסוף. מרגע הלידה (כולל) אני חיה את הרגע ושוכחת אותו מייד. בדיוק בגלל זה חשוב לי להנציח את השגרה הנוכחית שלנו בפוסטים. יום יבוא ונקרא אותם בפליאה כזיכרון עמום, ממש כמו את הפוסטים מאמסטרדם.

סופסוף אפשר להרים את העיניים מהיומיום ולהישיר מבט לאופק. בקרוב יומולדת וביקשתי מתנה לילה שלם בלי המוז'יק. הפרעסר הזמין צימר וההורים שלי התנדבו בשמחה לשמרטף. אני מחכה בקוצר רוח. חוצמזה, בחודש הבא ניקח את הצאצא לסיבוב בכורה באירופה. דווקא לא אמסטרדם אלא ספרד, בכפר של אמא של מיגל. פרטים בהמשך.