הנסיעה הזו תוכננה להיות חוויה מתקנת, כבר ציינתי את זה? החלטנו שאנחנו לא מתכלבים באוטובוסים שבהם גברים צעירים נהנים לחפון שדיים וישבנים, ולא מעבירים לילה בדרגש שינה ברכבת שבה מוכר הצ'אי מעיר אותך בדגדוג בשלוש בבוקר כדי להתעניין אם מתכייף לך תה, הו לא- הפעם מתניידים בטיסות פנים. ואכן היה שדרוג-על, בהחלט התחלה מבטיחה לחלק השני של הטיול שלנו.

הסיבוב הקודם שלי בהודו התרחש בגל חום אכזרי. הטמפרטורה ברג'יסטן הייתה אז מעל 50 מעלות ונמלטנו צפונה אחרי יממה. והנה חודש מרץ, לכאורה עיתוי מושלם, ובחוץ 35 מעלות מדבריות. רבאק, זה חוויה מתקנת?

התחלנו באודייפור, הידועה בכינוי 'העיר הלבנה'. אז לבנה היא כבר מזמן לא, אבל הנוף הנשקף מהגגות על הבתים והגתות שפזורים סביב לאגם עדיין שווה לאללה. תראו בעצמכם.

הבעיה מתחילה כשיורדים לרחוב. רחוב עאלק. סמטאות צרות שתחומות בתעלות ביוב פתוחות וגדושות בכלי רכב שלכל הנהגים שלהם יש אובססיה לצפירות, כיאה לסיסמה המקומית- Please Horn. באמת יש לנהגים המקומיים איזה הגיון פנימי מסתורי שעוזר להם לנהוג בסדר מסוים בכאוס הכללי, אבל אותי, בתור הולכת רגל, עניין רק להצליח לעבור כביש בלי להידרס, להתחרש, להדוף קבצנים, ולהתנגש בכלב מצורע/ עז מצולקת/ פרה קדושה או לחילופין בחרא המהביל שלהם. כזו אני, מפונקת להחריד. ערב אחד הרחקנו לסמטאות הנידחות יותר, הלא תיירותיות. מהחלונות ניבטו אלינו דירות קטנות, דלות ועגמומיות ובחוץ חייכו אלינו הילדים המלוכלכים בתקווה. אין ספק שהסחי, העוני והזוהמה ההודים מייאשים בגיל 36 הרבה יותר מאשר בגיל 22. הלכתי בין הפרות ושאלתי את עצמי: "אבל מה היה לנו רע באירופה, מה?!"

אחרי יומיים ארבעתנו נשברנו. ייחלנו למקום שקט, מוצל ונקי, אז ברחנו לגבעה גבוהה וצוננת בשם מאונט-אבו, מקום נופש ששירת בעבר את המהרג'ות ואת הבריטים המיוזעים והיום מגיעים אליו בעיקר זוגות מקומיים בירח דבש. מקום מבורך, פשוט תענוג. שרצנו במלון שלנו מעל לאגם הקטן, נשנשנו עד כלות וטחנו ספרים. טראוויס וג'ניס סופסוף ראו שלא חייבים להתרוצץ מאתר לאתר כדי ליהנות בחופשה, ושבטלה מוחלטת זה אחלה שוס.

ובינתיים הצטמחה לי הבטן. היא התחילה להימתח כבר בשבוע החתונה, וכך הסתובבתי באירועים החגיגיים עם בטנונת מביכה, ספק היריון ספק כרס בירה. כל יום הביא אתו מיחושים זרים ומשונים ולא ידענו לפענח אם הם קשורים להיריון או סתם לעובדה שאנחנו בהודו נטולת ההיגיינה. הכאב בטן הזה זה קלקול קיבה או מתיחה של בטן תחתונה? ומה פתאום מדממות לי החניכיים כשאני מצחצחת...?! מהר מאוד העובר זכה לכינוי Little Sanjeeb (נסו את זה במבטא הודי, זה ממכר), וזהו שמו עד היום. לא ממש הרגשתי את סנג'יב הקטן, מלבד בטיסות הממושכות ובעלייה במדרגות. כל הזמן הודיתי למזלי הטוב שלא סבלתי מבחילות או מרגישות לריחות וטעמים, אחרת כל הנסיעה הזאת הייתה סיוט. והיא ממש לא הייתה, כי בהודו- כמו בהודו- נהנים בדיעבד.

השבוע התקרב לקצו והיינו צריכים לחזור לדלהי. ג'ניס ואני החלטנו שנמאס לנו משרשרת מקומות הלינה המאכזבים שהיו לנו עד כה, ושמגיע לנו להפניק את עצמנו בלילה האחרון שלנו בהודו במלון מפואר, כזה שלא נצטרך לדאוג אם נמצא בו מצעים נקיים או אם נוכל להתענג במקלחת על זרם חזק של מים חמים. אז הזמנו חדר בשנגרי-לה היוקרתי. עכשיו, גם הפרעסר וגם אני מעולם לא היינו תיירים של מלונות פאר, תמיד חשבנו שההנאה לא שווה את ההשקעה ושעדיף להוציא את הכסף על דברים אחרים בחופשה. אבל אז בא השנגרי-לה ופשוט סחרר אותי, מן הסתם הרבה בזכות העובדה שהגענו אליו אחרי שבועיים מג'וייפים. קודם כל החדר המרווח והמצוחצח: הקיר שחוצץ בין האמבטיה לשאר החדר הוא למעשה חלון ענק שמשקיף על המיטה הגדולה ועל מסך הפלזמה הענק שתלוי מולה, ויש גם רמקולים כדי שלא נפספס את הסאונד של הטלוויזיה בזמן שנחרבן או נתפנק באמבטיית קצף ארוכה. מהמם. והבופה של ארוחת הערב, אחח הבופה... הסתערתי עליו בתאוותנות, מוקסמת מהשפע, מהמגוון המערבי ומהעובדה שאפשר לאכול מהכול בלי חשש. זללתי לא בשביל שניים אלא לפחות שלושה בעוד הפרעסר, טראוויס וג'ניס בוהים בי ללא מילים.

כל כך התענגנו על המלון שהמחשבה לצאת החוצה אל דלהי האמיתית החרידה אותנו. למחרת אזרנו אומץ ויצאנו מהבועה שלנו, כי חברינו האמריקאים הרגישו שאי אפשר לעזוב את דלהי בלי לראות את המיין-בזאר.

טעות. טעות גדולה.

איך שנכנסנו לשכונה הצפופה והבלתי-ניתנת-לתיאור-מילולי הזאת ראיתי את האימה בעיניים של ג'ניס. טראוויס עוד ניסה לשמור על איפוק קנדי מנומס, אבל היה ברור שגם הוא אחוז גועל. האמת, התקשינו להסביר איך פעם בילינו לא מעט לילות במקום הזה. "היינו צעירים ואדישים", אמרתי בעודנו מפלסים דרכנו מעל שלולית מצחינה של שתן וצואה, הודפת נחילי זבובים וברחשים בניסיון עיקש להתקדם הלאה.

מהר מאוד חזרנו למלון שלנו, הלוא הוא הארמון שבו עיט דורסני מנמיך טוס מעל מלצר במסעדת הגן ליד הבריכה וחוטף מהטס הענק שבידיו חתיכת לובסטר. באמת, אל מול עינינו. כדי להרגיע את הסועדים המבוהלים נשלח החוצה מאבטח: הודי צנום שפטרל על הדשא ונופף לעבר העיטים החגים בשוקר חשמלי. רק בהודו.

את השעות שנותרו עד הטיסה הביתה העברנו בספא המפנק של המלון. לעזאזל החיים הטובים, כל כך קל להתרגל אליהם. ג'ניס ואני שקענו לשיחת בנות מקורצפת, ריחנית וממושכת. חוששתני שההיריון של ניקוס והאנה וההיריון שלנו הלחיצו אותה קצת. היא,שהייתה סרבנית ילדים אף גדולה ממני, התחילה להראות סימני שבירה. אנחנו מהמרים על הכרזה בשנה הקרובה.

הגענו בלילה לשדה התעופה הבינלאומי וחשכו עינינו. עשרות אנשים ישנים על המדרכה מחוץ לטרמינל ובפנים נחשולי אדם מסתובבים בתורים אינסופיים ומפותלים שלא ברור מאיפה הם מתחילים ולאן הם שואפים להגיע. דלפקי הצ'ק-אין בקושי נראו הרחק באופק, אין שום שלט הכוונה, אף עובד שאפשר לשאול והכאוס פשוט לא ייאמן- המקומיים מפלסים דרכם באגרסיביות עם העגלות, המערביים תשושים, מרוטי עצבים וסמוקי לחיים, משוועים לברוח חזרה לציוויליזציה. הטרמינל עצמו נראה כמו מבנה פלקל ישן מט לנפול, חצי תקרה חשופה ומכוסה בציליית רשת שחורה, ממש כמו בצבא. הרגשתי כאילו פקד את העיר אסון טבע וכולם מנסים להימלט. כבר הייתי בשדות התעופה בבומביי ובכלכותה, אף אחד מהם לא היה נורא, בטח לא התקרב לזוועה של זה. המעבר החד מהשנגרי-לה לגיהינום שיתק אותי. אשכרה נעמדתי במקום עם דגדוג של דמעות וסירבתי לזוז. למזלנו הפרעסר לא היה חדל אישים כמוני, הוא לקח עגלה לתיקים שלנו, בחר תור אקראי, חידד מרפקיו והשתלב בקרב כשאני משתרכת בעקבותיו, מלטפת את כרסי וממלמלת בלוּפ: מה זה המקום הזה? איך זה יכול להיות? מתי כבר נגיע הביתה?!

אחרי שעתיים הגענו לדלפק הצ'ק-אין וגילינו שהטיסה שלנו מפוצצת ובגלל שלא הגענו מוקדם מספיק אין סיכוי שישדרגו לנו את המושבים. "אבל אשתי בהיריון וזקוקה למקום ברגליים", ניסה הפרעסר בעודי מבליטה את הבטנונת למקסימום. נאדה. דייל הקרקע הציע לנו לגשת למי שאחראי על התור לביקורת דרכונים ולספר לו שאני לא מרגישה טוב. "לפחות זה יקצר לכם קצת את ההמשך, זה המקסימום שאני יכול לעזור", הוא אמר. פיזית הרגשתי מצוין, אבל נפשית החלטתי שהמצוקה הנוכחית מצדיקה את השקר העלוב. ניגשנו לברנש, ליטפתי את הבטן במעגלים, עטיתי הבעה אומללה ושתי אירופאיות מבוגרות הסכימו מיד שניכנס לפניהן. וכך חסכנו לפחות שעה של עמידה בתור, כיפאק לסנג'יב הקטן! סופסוף סיימנו עם התורים ונשאר רק לחכות לטיסה. אני אחסוך מכם את תיאורי התסכול שלנו נוכח שלושת דוכני המזון המטונפים שהיו האופציה היחידה לארוחת הערב, רק אציין שרגע לפני שנשברנו סופית הוכרז איחור של שעה בטיסה שלנו ובכך נחרץ גורלו של הקונקשן מלונדון. אין לתאר את המרה השחורה.

לפחות טסנו בבריטיש, אז מהרגע שעלינו למטוס מצב הרוח השתפר פלאים. כשנחתנו בבוקר בלונדון הציעו לנו להמתין במלון הסמוך עד לטיסת בריטיש הלילית לישראל. מיד התקשרתי לחברתנו המפיקה לבדוק אם היא פנויה. בשביל מה שלחנו אותה לחיות בלונדון אם לא בשביל הזדמנויות כאלה? זה היה יום ראשון ושלפנו אותה ואת האנגלי מתנומת סופשבוע שלווה. בזמן שהם התארגנו אספנו את הקופון שלנו להילטון-הית'רו (המוצלח) והגענו בדיוק בזמן לארוחת בוקר. בופה!!! פרץ אנרגיה שטף אותי ושוב הסתערתי בחדוות הריוניות מורעבות שלא ראו נוּטֶלה שבועיים. אחרי מקלחת קצרה ומחייה יצאנו העירה לפגוש את הצמד-חמד. היה מגניב, גם לראות אותם וגם להסתובב כמה שעות בלונדון האהובה. אכלנו צהרים ב'בוסאבה' האופנתית, חרשנו כמה רחובות וכיכרות וקינחנו בקפה בדירה הכה חביבה של הזוג. בקיצור, הרווחנו בגדול מהאיחור בטיסה.

ואז חזרנו הביתה, אחרי שבועיים שהרגישו כמו חודשיים. הפעם הרגשתי בהודו במיוחד את הפערים האדירים האלה בין מי שחי כמו מלך לבין השאר, שחיים כמו עבדים. אין הרבה אמצע. ישבנו בברים הכי מפוארים ויקרים בניו-דלהי וברחובות סביבם ראינו את האנשים הכי עניים, מסכנים ומיואשים. יותר מהכול, ביקור בהודו מחדיר בך פרופורציות על החיים, וזה תמיד טוב. נראה לי שאני כבר לא אחזור לשם. אולי רק לביקור נוסף בהימלאיה. הספיק לי לעת עתה.

בפוסטים הבאים: שבוע אחרי הנחיתה  מהודו ניקוס והאנה מגיעים לביקור נוטף ציונות בישראל; שבועיים אחר כך אני מצטרפת לפרעסר לנסיעת עבודה בסן פרנסיסקו ומגלה את אמריקה. ובאמצע עוד כמה חוויות היריון. שוב אשוב.

אגב, בהערת סוגריים, זה המקום לספר שגם אני בהריון. אשכרה. מרוב שלא הצלחנו להיות שלמים עם ההחלטה שאנחנו לא רוצים ילדים החלטנו ללכת על זה, ובסוף הקיץ יהיה לנו בן. אנחנו עדיין מנסים להבין מה דעתנו על זה. סגור סוגריים.

הייתי בשבוע 12, בסיומו של שליש נטול בחילות, רגישות לריחות ולטעמים, מצבי רוח ושאר תחלואים, אז החלטנו שבטח שאנחנו נוסעים, ועוד נוסיף לטיול שבוע בחבל רג'יסטן.

תאמינו או לא, עד כאן ההקדמה J

נחתנו בדלהי לפנות בוקר, מותשים אחרי טיסה אינסופית שכללה, מצדי, עצירה בלונדון ומצדו של הפרעסר קונקשן אכזרי מסן פרנסיסקו. המונית עצרה מול המגורים שאורגנו לנו ולהפתעתנו ראינו שמדובר באכסניית נוער. לא משהו שהייתם בוחרים באופן רגיל בהודו, אבל היי- מדובר פה באירופאים עם סטנדרטים, הם יודעים מה הם עושים.

הלובי היה מחורב. למעשה עמדנו במרכזו של אתר בניה, מול בוטקה עלובה עם שלט reception. גלגלי המזוודות דשדשו באבק ההודי הדק והמגפיים התל אביביות שלי התכסו בדוק מקוּמח. מצמצנו בתדהמה אל פקיד הקבלה בבוטקה, הוא מצמץ אלינו בבהלה וכיוון אותנו לחדר שלנו. למראה המעלית (העתיקה) התעודדנו- אולי יש עדיין סיכוי שהחדרים יהיו נעימים ומפנקים. נכנסנו לחדר שלכאורה נחשב ראוי: מזגן, טלוויזיה ושטיח מקיר לקיר. בפועל המזגן קרטע, הטלוויזיה שידרה צפצוף בלתי נסבל והשטיח אללה יסתור, מטונף ומפושפש, מקיר לקיר. חוצמזה המתינו לנו שתי מיטות יחיד מופרדות ומקובעות, על כל אחת מהן שמיכת צמר עם מרקם ולוּק של סקביאס מהטירונות, וחדר שירותים-מקלחת שאין בו ניר טואלט, מגבת או סבון ידיים, אבל יש בו רצפה ואסלה מג'ויפות ברמות שנצפו עד כה רק במלונות העלובים ביותר במיין בזאר (שכונת המוצ'ילרים המתכלבים בדלהי). היה ברור שאין מצב להישאר במקום הזה שבוע. החלטנו להתאושש במקלחת ושינה קצרה, עד ששאר החבר'ה יגיעו ונתכנן עריקה המונית יחד.

כמה שעות מאוחר יותר התעוררנו מדפיקות צוהלות בדלת. זה היה נילס, החתן הנרגש, מחייך מאוזן לאוזן: "אני כל כך שמח לראות אתכם! המלון הזה הוא הבית שלי לשבוע הקרוב וכולו מאוכלס באורחים שלי. גם אני וכל המשפחה שלי ישנים פה, קומה מעליכם". בעוד הפרעסר ואני מחליפים מבטים המומים ("מה, גם אמא שלו וסבתא שלו ישנות בחור הזה?!?"), נילס גרר פנימה שישיית מים מינרלים, צלחת נייר עם ערימת פירות כמושים ושתי שקיות תפוצ'יפס מקומי. "זה מאתנו, שיהיה לכם קצת נשנושים", הוא אמר בגאווה, "ובחדר האוכל תוכלו ליהנות מארוחות בוקר וחטיפים על חשבוננו". הודינו לו, מובסים לחלוטין. לא היה ספק שנטישת 'הבית של נילס' לטובת מלון אחר תהיה שערורייתית ובלתי נסלחת. בעיקר כשהמארחים הם אלה שמשלמים על זה.

אחה"צ התאספו כולם במדשאה של האכסניה להיכרות ראשונית. המשפחות, החברים הקרובים, השותפים העסקיים של ההורים, הולנדים, הודים ובריטים והאאוטסיידרים- הזרים שהשתייכו לחבורה הקטנה שלנו. היו חיבוקים, נאומים, דמעות, שרשראות פרחים וטיקות על המצח. פייר, היה מרגש. בימים הבאים הלו"ז היה צפוף: שיעורי יוגה במדשאה על הבוקר, במהלך היום סיורים באטרקציות התיירותיות של דלהי ובשווקים, ובערבים התכנסויות חגיגיות שכללו בגדים מסוגננים, טקסים הינדים צבעוניים, מטעמים מקומיים והמון ריקודים הודים. מה שהיה מרתק, אקזוטי ומלהיב לאללה ביומיים הראשונים הפך במהרה לצפוי על גבול המייגע. אחרי שלושה ימים מצאנו את עצמנו מנהלים שיחה באדישות כשברקע מתנהל לו עוד איזה טקס עם פרחים, טיקות, מופע ריקודים ובני משפחה מתלהבים, דוחים בייאוש את המלצר שמציע בפעם המיליון את אותם התבשילים, באותו רוטב מסאלה מתובל מדי ועם אותו השלשול שבא בעקבותיו.

יום לפני טקס החתונה נילס דחף לי דף ליד, הכריז "מכתב אישי בשבילכם!" ונעלם. וזהו נוסח המכתב:

אורחים יקרים,

אנחנו מקווים שאתם נהנים מהשהות שלכם אתנו! כמארחים שלכם בהודו, המשפחה של וידהי שמחה לכבד אתכם בארוחות בוקר, חטיפים ומשקאות באכסניה, אבל הם מעוניינים שתשלמו עבור החדר שלכם. המחיר הוא 1800 רופי ללילה. נשמח אם תוכלו לשלם את הסכום הכולל עבור חדרכם (כפי שמחושב בתחתית המכתב) כמה שיותר מהר. לנוחיותכם, יש כספומט בשווקים שאליהם תגיעו היום.

מאחלים לכם הנאה גם בהמשך,

נילס ואחותו דפני.

אפשר לנחש שהיינו בשוק. ככה, במכתב מנומס בלי שמץ התנצלות או אי נעימות. ככה, אחרי שרצינו לברוח מהחדר העלוב הזה ונשארנו רק מהנימוס כבר שלושה לילות. ככה, ועוד לדרוש עליו כזה מחיר שערורייתי במונחים של הודו (=180 ₪). ברור שאם לא היה נאמר לנו מראש שהשבוע הזה לא על חשבוננו לא הייתה לנו בעיה בכלל לשלם, אבל על חדר שאנחנו בוחרים!

התחלנו לרחרח והסתבר שלפחות כל מי שהשתייך לחבורה שלנו קיבל מכתב. התאספנו על הדשא והתמרמרנו בצוותא עד שלגדעון- שהוא אמנם הולנדי אבל גם רבע ישראלי- נמאס להיות מנומס והוא הלך לברר עם דפני מה נהיה. על פי הגרסה שלה, הגיעו יותר אורחים מהצפוי ונילס חשש שזו הולכת להיות מעמסה כלכלית גדולה מדי על ההורים של וידהי. ולמה דווקא עליהם? כי על פי המסורת ההודית ההורים של הכלה הם המממנים היחידים של כל אירועי החתונה וכל עזרה מצד משפחת החתן היא פגיעה בכבודם ובשמם. חשב לו החתן שוחר הטוב: "איך אוכל לעזור לחותניי הגאים ללא ידיעתם? יוריקה! אדאג לכך שהחשבון באכסניה ישולם על ידי מישהו אחר לפני תום שבוע החגיגות, וכך הוא ייחסך מהם". רעיון יפה, שלא לומר אצילי, רק מה חבל שבהולנדים עסקינן, ועבור אלה זה אך טבעי לא להעלות על הדעת שמשפחת החתן תיקח על עצמה את נטל התשלום, ולו בגלל שהם לא מימנו כלום בחתונה. כל אחד מהאורחים קיבל חדר? אז שכל אחד מהם ישלם על עצמו!

 "Oh ye, that's the Dutch way", רתחנו כולנו. הרי גם אם נתייחס בסלחנות לנְכות המוכרת הזו של ההולנדים, זו חוצפה לטעון שהם הופתעו מכמות האנשים שהגיעו- כולנו התבקשנו לאשר את בואנו כבר לפני חודשים, נסיעה להודו זה לא אקט ספונטני שמחליטים עליו ברגע האחרון. חוצמזה, למה לא לעדכן אותנו שיש בעיה כבר ביום הראשון ולתת לנו את ההזדמנות להחליט אם בא לנו לשלם או לחפש מקום אחר? ולמה במכתב כזה, חוט פור דומה?

אירועי החתונה נמשכו, כשמעל פני השטח הכול Happy happy joy joy ומתחת רוחש המרמור כלפי המשפחה ההולנדית. החגיגות היו מרשימות וראוותניות, ושיא הפאר הגיע בערב החתונה עצמה: היא התקיימה בין שרידי מבצר במעלה איזו גבעה. נילס פגש אותנו בתחתית הגבעה, רכוב על סוס לבן ומקושט כמו כלה תימנייה. הוא התחיל להעפיל מעלה כשאנחנו מלווים אותו בתרועות ובריקודים הודיים, ממש כמו שיירה תנ"כית שמקבלת את פניו של המלך שחזר מנצח מהקרב. במבצר היה פוטו-אפ נוצץ עם וידהי ואחריו עוד ארוחה מפוארת (שוב מסאלה), ובחצות סופסוף התחיל טקס הנישואים: החתן-כלה-הורים-אחים התיישבו מסביב למדורה ול"כוהן" ההינדי וכולם מלמלו, זרקו מיני פרחים ותבלינים למדורה, קשרו חוטים זה לזה ועוד ועוד. בינתיים שאר המוזמנים ישבו על כיסאות פלסטיק, הסתכלו וצילמו. חצי שעה, שעה, שעתיים, שעתיים וחצי... שלוש לפנות בוקר וכולנו משועממים, עייפים ובעיקר קפואים (ככה זה כשמערביים מתלהבים מחליטים לדפוק הופעה הודית מסורתית בסארי דקיק וחליפות פנג'אביות אווריריות). ואז זה נגמר, אבל רגע- הגיע הזמן לשחק משחק: המשפחה של הכלה "גנבה" את הנעליים של החתן, והמשפחה שלו נאלצה להתמקח איתם על סכום הכופר שישלמו כדי לקבל את הנעליים בחזרה. זו כנראה דרך מסורתית להוציא ממשפחת החתן איזושהי השתתפות בהוצאות החתונה. מעניין ככל שנשמע המפגש בין מתמקחי העולם הישן (הודים תחמנים) לממציאי המסחר בעולם החדש (הולנדים קמצנים), איכשהו לאור כל הנסיבות לא שועשענו.