ככה מתנהל החודש האחרון שלנו באמסטרדם: אני נורא מנסה לכבד את השביזות שלו מהחזרה הצפויה לארץ; הוא נורא מנסה לכבד את הציפייה השקטה שלי לקראתה.

אנחנו מנסים לנצל את הזמן שנותר כדי ליהנות ולהיפרד כראוי מהעיר האהובה עלינו. מטיילים בשכונות ובאזורים שאנחנו עדיין לא מכירים, מחפשים יעדים לטיולים קצרים מחוץ לעיר ומתייחסים לכל סיבוב בסירה כאילו הוא האחרון- הרי אין לדעת מתי יגיע הסתיו בבת אחת ואתו הקור (כרגע נראה שהוא בדיוק הגיע).

בעצת הברסאים למודי הניסיון אנחנו מתחילים את תהליכי הבירוקרטיה הישראלית: מבררים את ההטבות שמציע משרד הקליטה; מחפשים ברשת דירות להשכרה (בת"א! על מה לעזאזל חשבנו?) ומרחרחים לגבי אפשרויות עבודה. אבל קודם כל רצינו להשיג אישור רשמי להיותנו 'תושב חוזר', כזה שיעניק לנו הנחה במחיר הטיסה לארץ והרבה יותר חשוב- מטען חורג של 55 ק"ג לנוסע. בשביל זה צריך להגיע לשגרירות בהאג עם הדרכונים ולהראות לחבר'ה שבמשך השנתיים האחרונות לא שהינו במולדת ארבעה חודשים ברציפות. פשוט, לא?

באופן לגמרי בלתי מפתיע שגרירות ישראל בהולנד שוכנת בבנין נחבא ועלוב, ואני מתכוונת לסבנטיז במובן הכי רע של העשור. אחרי הבדיקה הביטחונית המתחייבת שוגרנו מעלה במעלית אל המחלקה הקונסולארית ומצאנו את עצמנו בקיטון פורמייקה ובו שולחן שעליו ערימת עיתונים ישראלים עתיקים, כמה כיסאות, קומץ אנשים, שלושה עציצי פלסטיק ושני אשנבים. אחרי עלעול בערימת גיליונות רייטינג מהדורת סתיו 2005 (אני) וארבעים סודוקו (הוא) סופסוף הגיע תורנו.

הנציגה החביבה שמעבר לחלון המשוריין שאלה בחשש למתי מתוכננת הטיסה שלנו, והיא ידעה בדיוק למה היא חוששת- מסתבר שהפרוצדורה של בדיקת הכניסות והיציאות שלנו מנתב"ג מול משרד הפנים (שתיים וחצי דקות חיפוש במחשב פלוס זמן הדפסה) עלולה להימשך לא פחות משלושה חודשים. "אני מצטערת, אני מבינה שזה מגוחך, אבל זו הנחתה חדשה שגם אני שומעת רק עכשיו...", היא הוסיפה בהתגוננות.

אני אחסוך מכם את הרצף המלא של שלבי התגובה שלנו, מהתדהמה הראשונית ועד להשלמה עם הידיעה שצנוניות גדלות לא רק באדניות של השגרירות ההולנדית .

"אני מציעה שתדברו על זה עם הקונסול. הוא בישיבה כרגע אבל אם תמתינו חצי שעה הוא ייגש אליכם", הציעה הצנונית מיוזמתה.

"הקונסול בכבודו ובעצמו! נו, לפחות בבירוקרטיה הישראלית יש מישהו בכיר ומוסמך שמספק תשובות", מלמלנו לעצמנו וחזרנו בצייתנות אל העיתונים המצהיבים. ארבעים וחמש דקות עברו-חלפו ביעף עד שנקראנו שוב לאשנב (בתוספת מבורכת של עוד ישראלית עם אותה הבעיה). הפעם ניסתה הנציגה לשכנע את שלושתנו להשלים עם הגזירה ופשוט לרדת מהעניין, אבל אנחנו כבר דרשנו בעברית צחה לדבר עם האחראי! אנחנו לא הולכים לשום מקום! תגידי לקונסול שאנחנו מחכים!

הגיע הקונסול. שפך עלינו רפליקות משויפות שזיהיתי היטב מעברי הזוהר כנציגת שירות לקוחות, כולל רמיזה עדינה שזו בכלל אשמתנו שלא ביררנו מראש ושמדובר בפרוצדורה מוכרת וותיקה, אבל זה לא עזר לו בגלל שגם אנחנו וגם הבחורה דווקא ווידאנו לפני שהגענו מה נדרש, לא רק באתר של משרד הקליטה, אלא גם בשיחה טלפונית עם נציגות השגרירות עצמן. אה-אהה! בשום מקום לא צוינה סחבת של שלושה חודשים, אפילו לא של שבוע, אז נא לא להתנער מאחריות בבקשה! השיחה הסתיימה כצפוי: אנחנו ביקשנו יפה שיתחשב בעובדה שאנחנו חייבים לטוס בעוד חודש כי זה כרוך בחוזי דירה, לימודים ועבודה, והוא הבטיח שינסה באופן אישי לזרז את התהליך עבורנו. יה רייט, לא בונים על זה. חוט פור דוממה .

איזה משפט תאמר הפולנייה בתחושת עונג אמיתית?

'נו, אמרתי לכם!'

נו, אמרתי לכם שאני לא רגועה בקשר למפראו יאנסן ומנטרת ה-"אל תדאגי" הפטרונית שלה.

אז אמרתי, אז מה זה עוזר לי… J

כמה מתסכל להיווכח שאתה אכן יודע את העובדות יותר טוב מהעו"ד שלך, שאמור להיות המומחה. אחרי שהבלונדה פמפמה לי כל הזמן שאין סיבה שהבקשה שלי לויזת סטודנט חדשה לא תתקבל, היא דיברה עם נציג במשרד ההגירה וגילתה שדווקא יש סיבה (נו, שאני אמרתי לה!). הבקשה הזאת תזכה אותי בסך הכול בשלושה חודשי שקט עד שיוחלט לדחות אותה, ומאותו הרגע עוד חצי שנה שבה אני לא חוקית אבל אסור לאף אחד לגרש אותי מפה. החצי שנה הזו, תגלית משמחת ככל שהיתה לפני שבוע, היא בעצם סוג של מעצר בית: אסור לגרש אותי, אבל אם אני אצא לגיחת מולדת או לשיטוט ביבשת לא יכניסו אותי חזרה. וזה לא נעים לי. בטח לאור התכניות שרקמנו על טיולים בקיץ ברחבי היבשת.

אז נותרנו עם אופציה אחת לויזה שתבטיח לנו שלוות נפש. אמממה, שלוות נפש מצרך יקר היא, בטח ובטח ביורו.

מסתבר שאני יכולה לבקש ויזה כאשתו של מישהו זר שחי פה על ויזת לימודים/ עבודה. כל מה שאני צריכה לעשות בשביל זה זה לשלם הון עבור הבקשה ולהראות בחשבון הבנק בוכטות שיממנו אותנו עד לסיום הויזה של הפרעסר, להלן ספטמבר.

היתרון- אני אהיה חוקית לאורך כל התקופה ואוכל לשוטט ביבשת בלי סטרס ובלי אלתורי נסיעה ארוכים ויקרים (למשל טיסה לפריז ומשם רכבת לאמסטרדם).

החיסרון- כל כך הרבה כסף בשביל כולה שמונה חודשים L. מי בכלל יוכל להרשות לעצמו לשוטט ביבשת אחרי זה???

במשך כל הסופשבוע התחבטנו והתלבטנו. אפילו שקלנו שאני אטוס לארץ כדי להוציא דרכון חדש, חף מחותמות, אבל גם זה כרוך בהון צנוע ובכניסה חזרה להולנד בדרכים עקלקלות. בסוף החלטנו ללכת על האופציה הבטוחה, אפילו שהיא גורמת לנו להרגיש מאוד פראיירים (לנו, שתחושת פראייריות זה משהו שאנחנו בדרך כלל חיים אתו בשלום).

למה פראיירים? כי זו בדיוק הויזה שרצינו לבקש בארץ לפני שנתיים, כשרק התחלנו במסענו המייגע בנפתולי הבירוקרטיה ההולנדית. הצנוניות הכמושות בשגרירות ברמת גן הסבירו לנו שאין טעם לבקש ויזה על סמך נישואין למרות שהיא מעוגנת בחוק, כי "בפועל אף אחד לא מקבל אותה, בהתאם למדיניות הממשלה לצמצם את כניסת הזרים". עכשיו אנחנו מבינים שהן שיקרו, כי הן ידעו טוב מאוד שמשרד ההגירה לא יוכל לדחות את הבקשה שלנו, אז עדיף להוריד אותנו מזה לפני שנבקש.

זה כל כך כל כך כל כך כל כך מכעיס אותי. עם הויזה ההיא לא הייתי צריכה להירשם ללימודים באוניברסיטה, לטוס לישראל פעמיים לסידורים בירוקרטים ובאופן כללי להתחכך פה עם כל הגופים ששולחים אותך מאחד לשני לשלישי לרביעי בשיא האדישות. 

אוווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווף

ששש

שאנטי

אוווום

זה חלב שנשפך והחמיץ,

מרוקנים וממשיכים הלאה.

אפשר לשחרר את האצבעות (מי שבכלל טרח להחזיק אותן עד כה J).

לפגישה עם העו"ד הגענו, כהרגלנו, כמעט באיחור. אפילו חרגנו ממנהגנו ולקחנו מונית (אנחנו שונאים מוניות עוד מהארץ. הן תמיד גורמות לנו להרגיש מנוצלים), ובאמת זה עלה לנו כמו המחיר ששילמנו לעו"ד עבור שלוש שעות ייעוץ. חוט פור דוממה.

מפראו יאנסן התגלתה כבלונדה צעירה וחייכנית שהתקשתה להבין לאשורה את הסיטואציה שבה אנו נמצאים (אנ'לא מבינה את זה, זו לא הפעם הראשונה שזה קורה. אפשר לחשוב שהמצאנו פה את הגלגל מחדש). היא פתחה קלסר עב כרס של חוקי ההגירה והתחילה לחפש בו את התשובה תוך כדי שהיא מסבירה שהיא רגילה להתעסק בבעיות הגירה של זרים עם בן/בת זוג הולנדי או לפחות אירופאי, אבל זוג זרים כמונו זה ממש חדש לה. התכווצתי בכסא בדאגה. לא שיש לי משהו נגד עו"ד צעירות ולא מנוסות, אבל למה במשמרת שלי?! כל כך קיוויתי למישהו שיגיד לי שהוא מטפל בבעיה הזאת כל הזמן ושאין לי מה לדאוג...

אז נכון לעכשיו יש חדשות טובות וחדשות שעדיין לא ברורות.

החדשות הלא ברורות הן שצריך להגיש בקשה לויזה חדשה, רק צריך להחליט איזו:

ויזת סטודנט על סמך הלימודים העתידיים שלי,

או ויזה כבת זוגו של הפרעסר (שכבר נמצא פה על ויזת סטודנט משלו).

החדשות הטובות הן שאני יכולה להפסיק לדמיין איך שוטר מודיע לי באינטרקום באדיבות שיש לי שעה לארוז, כי הוא לוקח אותי לסחיפהול J. על פי החוק, אפילו אם הבקשה שלי לויזה חדשה נדחית- אי אפשר לאסור או לגרש אותי מפה במשך חצי שנה! זה אומר שסופסוף אפשר להילחם בהולנדים בנשק הכי חזק שלהם: הבירוקרטיה.

בגלל השלומיאליות שלהם פופטיץ והחבר'ה מוצפים בהררי עבודה, אז הזמן הממוצע שלוקח לטיפול בכל פנייה הוא שלושה חודשים. עכשיו, נוסיף לזה את החצי שנה שבמילא מותר לי להיות פה מרגע קבלת ההחלטה וטה-דאם, כבר הגענו לאוקטובר!

זה לא מצב אופטימלי, אבל זה מה שהיה לי חשוב לשמוע בתור התחלה.

בסוף הפגישה קבענו להיפגש שוב ביום ששי, ועד אז מפראו יאנסן תדבר עם פקידי משרד ההגירה ותנסה לברר על איזו מהויזות כדאי ללכת. אני לא רוצה להיות פולניה מנחסת, אבל אני עדיין לא לגמרי רגועה. מפראו יאנסן יכולה לנחש ולייעץ עד מחרתיים, אבל עד שלא נשמע תשובות תכל'סיות אני לגמרי מכינה את עצמי לאפשרות שאני שוב אזכה לשמוע את המשפט ההולנדי הקבוע: "אני מבינה את הבעיה שלך אבל חוששתני שאין לי שום דרך לעזור לך".

אבל חוצמזה שלומנו לא רע בכלל. שבועיים חלפו מאז סיום הקורס ואני עדיין בשלב הסבבה. לא משועממת, לא מתגעגעת, מעסיקה את עצמי, קוראת הרבה, ישנה טוב. 

הפרעסר נהיה חולה (לא משהו רציני, צננת קלה שרצה פה בין כולם ורק אלי לא מעזה להתקרב), אבל בשעה טובה ומוצלחת התחיל את התזה שלו. הוא התחיל לבקר באיזו מעבדה למחקר חושי שנמצאת בג'הנום ובודקת בין היתר את האופן שבו ממפה המוח שלנו ריחות וטעמים. לא יושב עליו בול? אני לא יכולה לחשוב איזה עוד מחקר היה משכנע את האיש ורעמת תלתלי הפרא שלו להתזז ברכבות כמעט עד לגרמניה פעמיים בשבוע. הלוך חזור.

אבל הוא ייהנה מהשהות בקן הקוקייה, אני בטוחה. אתם לא הייתם מתענגים על כל רגע שעליכם לבלות בחברת הפרופסור הנכבד הזה ומכונת הפלאים שלו???

שמחה וצהלה מעל התעלה J