עוד ביקור מולדת עבר, האחרון שלנו אם נרצה ממש לדייק. בפעם הבאה שתראו אותנו כבר לא נוכל להתהדר בלו"ז נהנתני עמוס או להתגנדר בתובנות אירופאיות מעודנות. לא עוד .

הרבה הספקנו בשלושת הימים האלו; הרבה יותר לא הספקנו. אני מתנסחת בלשון רבים כי גם הפרעסר הוקפץ ארצה ברגע האחרון ליומיים של מפגשי עבודה מתישים שהיו אמורים לקבוע את התפקיד החדש שלו בחברה (דגש על היו אמורים. דיברו דיברו ולא קבעו כלום בסוף, מרררד). אז אני עם הבחינה והוא עם העבודה, שנינו הגענו לביקור לגמרי on a mission וכל מה שהצליח להידחס בין לבין היה בבחינת בונוס.

הבחינה הייתה סבירה. איפה שלא ידעתי את התשובה בוודאות זיינתי ת'שכל במשפטים מנוסחים היטב כדי לצאת מזה בכבוד יחסי (המומחיות מספר אחת שלי בבחינות. זה מסביר למה במקצועות הריאליים תמיד הייתי בינונית ומטה). נראה לי שבראיון הרשמתי הרבה יותר, ובאופן אישי אני חושבת שיהיה טיפשי מצידם לא לקבל אותי, אם כי זו תהיה סוג של הקלה עבורי- חצי יום ביליתי בקמפוס ולא הרגשתי קצה קצהו של עקצוץ חשק להיות שוב סטודנטית, אילולא היה מדובר ביום בשבוע לא הייתי שוקלת את זה בכלל. דווקא המחשבות על עבודה חדשה בתחום מדגדגות לי בבטן. בא לי כבר לחזור ללופ, לעשות משהו שגם מעניין אותי וגם מפרנס אותי, לקטר כמו כולכם שהיה לי יום מסריח במשרד ושיואו איך אני כבר מחכה לסופשבוע... פתאום נזכרתי שהתחלות חדשות דווקא מרגשות אותי ושתמיד הייתי משתעממת בקלות: מלימודים, ממקומות עבודה, מאנשים. ממוצע המיצוי שלי הוא שנתיים פר פאזה והנה, אני באמת מרגישה בשלה לשלב הבא, אפילו שאין לי מושג מה הוא צופן לנו. הייתכן שבכל זאת מסתתר בי איזה תא לא פולני איפשהו?

חוצמזה שהזעתי ומלא אנשים זרים נדחפו בגסות ישראלית למרחב הפיזי הפרטי שלי (כוס אמ-אמ-אמא שלהם ), היה לי נעים בביקורון הזה. נעים לפגוש אתכם ללאנץ' קז'ואלי בעיצומו של יום עמוס, נעים לרבוץ לידכם בסלון ולבהות בשתיקה בטלוויזיה, נעים לדבר אתכם בנינוחות בלי להתאמץ לייצר נושאי שיחה, להרגיש בבית כשאתם שולפים את העקיצות הקטנות והקבועות שלכם. הפרעסר לעומת זאת נכנס למצב של הלם עמוק. הוא לא רצה להגיע לביקור הזה מלכתחילה, והצליח לסיים אותו אפילו יותר מבואס משהיה בתחילתו (לעזאזל, מה זה הדיסוננס הזה בינינו, מה עושים אתו? אנחנו לא רגילים לזה וגם לא רוצים להתרגל (.

כהרגלנו בקודש בילינו את שעותינו האחרונות במולדת במסעדת צ'ימיצ'נגה, הפעם בחברתם של התיקולים, הפזפזים, הקונטסה וכמה מרגריטות מיקס אשכוליות-ליים משמחות במיוחד.

שלוש שעות אח"כ כבר היינו בדרכנו לבודפשט.

אגב, כמובן שהשפית והסו-שף הולכים יחפים והמטבח המרווח והמשופץ שלהם עומד ריק ובוהק. הלב של הפרעסר נכמר, הוא מילא להם את המקרר והכין שקשוקה וזיווה, שיהיה מה לאכול כשהם חוזרים גמורים ב-23:00 חוץ מבפלות שוקולד, קפה וחלב. בתמורה הפניקה אותנו השפית בארוחת טעימות מהממת במסעדה. ישבנו כרוזן ודוכסית בעוד המלצרים מזרימים אלינו מנות נפלאות ומעוצבות במצעד אינסופי של צלחות ומלווים הכל ביינות תואמים. שלוש שעות נמשך המשתה הזה, במהלכו טעמנו חמש מנות ראשונות, ארבע עיקריות ושני קינוחים. קשה, קשה. שורה תחתונה: העיצוב של המסעדה מוצלח, השירות בינוני עד חלש, הקוקטיילים חובבנים, המחירים גבוהים יחסית לבודפשט ובעלת הבית (הישראלית!) לא מצ'פרת את החברים של השפית בהנחה L, אבל... האוכל הוא גורמה משובח, או כהגדרת הפרעסר: תפריט נועז ומורכב, כמו של 'הגדולים'. השפית שיחקה אותה, שיחקה אותה בגדול. ואנחנו אובייקטיבים, כן?

אחרי יומיים של שיטוטים בעיר הבנו שהסטרס הפיזי והנפשי של הימים שעברו עלינו בלבנט נתן אותותיו ושאנחנו מותשים. אשכרה כתושים. כל כך נעים בדירה המפנקת ותיקולי צייד אותנו בעונה הראשונה של 'בטיפול' ב-DVD, מה הטעם לכתת רגליים בשביל אלנבי ובן יהודה בגרסה ההונגרית ונהר אחד גדול שהיה מת להיות האמסטל...? בעצת השפית החלטנו להצטרף לסיור מודרך בדק העליון של אוטובוס תיירים. גדול, אני אומרת לכם. לא יודעת איך לא עשינו את זה קודם. יושבים בניחותא תחת השמש והבריזה המלטפות, מקשיבים באוזניות לקריינות בעברית במבטא הונגרי כבד, זוכים להציץ בכל חלקי העיר וסופסוף מבינים למה כולם אומרים שבודפשט היא עיר יפה ומרשימה.

מה חבל שאין לי תמונות מבית המרחץ שביקרנו ולא תזכו לראות איך דידינו החוצה מחדר ההלבשה מבוישים, לבנוניים ורוטטים. מילא בפינות החמד האינטימיות של שבדיה, אבל כאן, ככה, מול כל ההמונים? אחרי שתי דקות הבנו שאף אחד לא רואה אותנו ממטר ונרגענו, שכשכנו באמבטיות עתירות מלחים ומינרלים, הזענו קצת בסאונה ורבצנו בבריכה המרכזית תחת כיפת השמיים. מעניין שבגולה כל התכנסות אמפיבית המונית נראית לי כייפית, אבל בארץ גם הפרעסר וגם אני סולדים מכל פעילות שמצריכה נוכחות בחוף ים (לפני שקיעה) או בבריכה. האם שוב האוכלוסייה הישראלית היא הבעיה מבחינתנו? חוששתני שבהחלט כן .

יום ראשון הוא היום היחיד בשבוע שבו המסעדה סגורה, וכך זכינו לקצת זמן איכות ברביעייה רגע לפני שאנחנו עוזבים. העפלנו למצודה בבודה לפסטיבל יין מקומי שכולו קולטורה (אם נהנינו מהופעת כלייזמרים זה אומר שהזדקנו או שמשהו נורא קרה לסף הגירויים שלנו?), ירדנו אל העם בחומוס בר של ישראלי שבוז מהתחת וקינחנו במיני-מרתון 'בטיפול' בדירה. אני שמחה לבשר שהעורך מיצה את עבודת הפרך במטבח והוא חוזר לאמסטרדם בעוד שבועיים. עוד נרוויח שבועיים מרתונים של 'השיר שלנו' אל תוך הלילה.

לא יודעת איך לסכם את הביקור שלנו בבודפשט. מצד אחד הוא היה נעים ונינוח והתקיים בתנאים אידיאלים שכללו דירה מפנקת, חברים שאנחנו אוהבים, מזג אוויר משובח ועיר אירופאית מהז'אנר החביב עלינו, מצד שני לא יצאנו מגדרנו ושומדבר לא נחרת בזיכרון. אין לי מושג למה. אולי כי עדיין היינו תחת השפעת הביקור הקצר-אך חשוב בארץ, אולי כי אחרי שנתיים במערב אירופה אנחנו כבר קצת שבעים. אבל עכשיו אנחנו שוב פה, בעיצומו של אפטר-סאמר אמסטרדמי יפה שבעקבותיו תבוא השלכת האהובה עלי יותר מכל.

הללויה,

אֵגֵה-שֶגֶה-דְרֶה

וְקוּסֵנַאם.

שמחה וצהלה מעל התעלה J

בודפשט- המלצות

בכל זאת כמה הבחנות:

בכל עיר, יישוב וצומת בישראל נמצא סניף של 'ארומה'. מה נהיה? ממש פלאשבק אכזרי לקפולסקי.

בעקבות צפייה בקליפים החדשים של שירי מיימון ומאיה בוסקילה ובתוכנית צהבת (בערוץ הבידור הישראלי? יש חיה כזאת?) ברור לאללה שאמריקה זה לגמרי כאן. מצד שני, אפנת כובעי יהודה סעדו שולתתת!!1 ובפרסומות בטלוויזיה ילד קטן מבקש מאלוהים שיעזור לאמא שלו להתחזק ומקבל ממנו אקטימל במסלול הידברות ישיר. שאלוהים ישמור!

כשאתה רגוע ומחייך אל הישראלים, הם ישכחו לרגע מהאכסיומה הגנטית המוטבעת בהם (הכי חשוב בחיים זה לא לצאת פראייר!!!) ואשכרה יחייכו אליך בחזרה. אולי אפילו יקשיבו לך. הכי נורא זה במסעדות ובבתי קפה. אחרי שהורגלנו בשירות הולנדי אנטיפתי ומתנשא, באו המלצרים הישראלים והרעיפו עלינו צפיחיות בדבש. ברמן אחד הפגין התנהגות כל כך אובר ידידותית ומקצועית, שיותר מהכל התחשק לי לדפוק לו ת'ראש בבר ולשאוג עליו: "תגיד לי, מה העניינים אתך? אין לך חיים???"

שופינג ברשתות זה השחור החדש! כשמילת המפתח היא פרקטיות ואת יודעת שאת חולצת הקסטרו הנורא- מיוחדת הזאת כולן ילבשו פה החורף אבל אף אחת באמסטרדם לא תלבש מלבדך, אין שוס יותר משתלם בעיר ואין דבר יותר פאסה ממכנסיים ב-800 שקלים בחנויות מעצבים. רוצה לומר, בחורף 2006 אשוטט בין התעלות בקולקציית מכנסי קורדרוי וצמר ישראליים מפוארת! במינוס חמש מעלות במילא אין מצב להסתובב אחרת L.

במיוחד לחברי אסכולת הפרעסר, הנה ספירת מלאי המסעדות שלא יכולנו להחמיץ:

כבר בזמן ששיננתי מילים בהולנדית לקראת הבחינה המתקרבת, כבש הפרעסר את בית הכפר וסימן וי גדול על המסעדות האהובות עליו באזור- לימוזין ו(כמובן)מעיין הבירה. אחרי שהצטרפתי נשנשנו במסעדות החביבות עלינו במרכז (צ'ימיצ'נגה ורפאל), ואפילו שכנענו את הפתיל, סוכן המוחבראת, הבוסית והמהנדס להצפין אתנו עד קיבוץ כברי כדי לבדוק את מסעדת אדלינה בעלת המוניטין המסקרן (המממ, איך לומר בעדינות... לא שווה להגיע במיוחד). מעבר לזה לא השתוללנו הפעם. כולם מהדקים את החגורה לקראת המהפך הקרב בעולם כרטיסי האשראי וגם לנו ממש לא יזיק להצטמצם.

ולסיום, מעשה שהיה בשעת צהרים בבורקסייה של הטורקי בשוק הכרמל:

שתי נשים כבנות 50 נכנסות ובוחנות את הסחורה.

גברת 1: "כמה עולה הקוגל?"

מוכר טורקי גאה: "קוגל? זה לא קוגל גברת, זה מלוח".

גברת 1 (סקפטית): "אה, זה נראה ממש כמו קוגל..."

מוכר טורקי גאה: "לא גברת, אנחנו לא אשכנזים כמוכן, זה הכל טורקי פה!"

גברת 1 (זוקפת ראשה בגאווה): "גם אנחנו לא אשכנזיות, אנחנו רומניות! אתה לא יודע שזה לא באמת אשכנזי?"

מנשנש בורקס ותיק מפרשן מהשולחן שלו: "אה, אלה מרומנצ'ה. אלה גם באו בזמן האינקוויזיציה".

גברת 2 (מתקנת אותו בטרוניה): "לא, לא באנו בזמן האינקוויזיציה, באנו ב-72!"

J J J

שיואו, ואפילו יש תמונה. קבלו את הנסיכה הברסאית שנקרעת מצחוק לנוכח הציור שאני הכנתי לה. איזה כבוד לי, שאפו!