-          תקשיבי, אנחנו צריכות לדבר.

-          סליחה?!

-          את ואני. שיחה צפופה. עכשיו.

-          ומי את?

-          אה, את כבר לא מזהה אותי? טוב, האמת שגם אני לא בדיוק מכירה אותך בזמן האחרון.

-          מה את רוצה?

-          למה עוינות, למה? מנסים לעזור!

-          אני נראית לך זקוקה לעזרה?

-          מה, לא? לא שמת לב שאת יורדת מהפסים?

-          נו... מה נהיה עכשיו... אין לי זמן לשטויות האלה. יש לי שני טקסטים חדשים לשנן, לפתור את התרגיל בדקדוק ולכתוב חיבור...

-          א-הה! בדיוק על זה אני מדברת.

-          אה, הבנתי. את אני שמנסה לעשות שיחת מוטיבציה לעצמי. פסיכולוגיה בגרוש, איזה יופי.

-          בדיוק. אני הגרסה המקורית שלך. פחות חיוורת, היסטרית ומזוגגת מבט אולי, אבל אותה miss vegel. רציתי להגיד לך שנמאס כבר לקרוא את הפוסטים האלו עם כל הקיטורים על הלימודים. אפשר לחשוב שלאנשים אין צרות בעולם.

-          פ'סדר, אז יש רעבים בקמבודיה, חולי איידס באפריקה ואנשים שצריכים להתמודד עם תינוק שרק נולד, אז מה? זה אומר שאסור לי להיות מתוסכלת? אסור לי להתלונן כשקשה לי? מה, אני בוארשה?

-          קצת פרופורציות, אחותי. מה קרה למלכה האם של יסודות האיזון והמידה הנכונה? ממתי כל כך אכפת לך איזה ציון תקבלי באיזו בחינה, וממתי את שוקדת 5 שעות ביום על שיעורי בית? מאיפה זה בא לעזאזל?

-          תגידי... יש סיכוי שנוכל להמשיך את השיחה ה-מ-ר-ת-ק-ת הזאת במקלחת? פשוט חבל לי על הזמן הזה ובמילא תכננתי להתקלח אחרי התרגול בדקדוק...

-          לאאא!!! אנחנו נבין את העניין הזה פה ועכשיו!

-          לא יודעת מה להגיד לך. תאמיני לי, אני חושבת על זה כל הזמן. לא יכול להיות שאני מבלה את כל הסופשבוע שלי בחרישה אינסופית, מתרגלת ומשננת מהבוקר עד הלילה, ובשורה התחתונה לא זוכרת כלום בבחינה ובקושי מגרדת את ה-76. זה כבר לא קיטור, זו פשוט דאגה כנה.

-          תפסיקי, ככה זה אצל כולם בכיתה.

-          זהו, שלא. אמנם ביום שני בבוקר כולם התלוננו שהעומס כבד מדי והם לא עומדים בקצב, אבל עדיין קתרין היתה כל הסופשבוע בבלגיה, לא למדה דקה והוציאה 81 בבחינה. מריה למדה בקושי חצי יום וקיבלה 94. גם קתרינה, וסאחלה ופרנצ'סקה...

-          האגו, האגו, האגו הארור הזה שלך. מה אכפת לך מה קיבלו האחרים?

-          אכפת לי, נו. ואל תגידי לי שלך לא אכפת. בכל זאת אני מכירה אותך כבר 33 שנים. זה משגע אותי שאני משקיעה כל כך הרבה זמן ואנרגיה ועדיין לא זוכרת כלום. כאילו קריוס ובקטוס זנחו סופסוף את השיניים שלי ועכשיו הם עברו למוח כדי לחצוב בתאי הזיכרון המועטים שיש בו. אני מרגישה שהראש שלי במצב עששת מתקדם L.

-          אוקיי, אז תשלימי עם זה ותמשיכי הלאה. את, בניגוד לחבר'ה בכיתה, לא באמת חייבת להצליח בבחינה המסכמת. אף אחד לא יושב לך על הראש- לא בעל הולנדי, לא רשות ההגירה, לא קריירה מקומית. תיהני! חשבתי שבאנו לפה בשביל להתעורר מאוחר, לשוטט ברחובות ולבהות בברווזים בתעלות, לא?

-          כן, אבל ציון עובר בבחינה זה מינימום 70, ומסתבר שאני ממש חייבת להתאמץ בשביל להשיג אותו.

-          ומה יקרה אם תיכשלי בבחינה המסכמת של שלב 1?

-          אז אני לא אוכל להמשיך הלאה עם שאר הכיתה לשלב 2. אני אצטרך להישאר ללמוד שוב את החומר בבית במשך חודש וחצי, עד שיגיע המועד הבא לבחינה הזאת. ורק אחרי שאני אעבור אותה אני אוכל לחזור לקורס.

-          אז מה הסיפור? דווקא מתאים לי לאללה לחזור שוב על כל החומר לבד, ככה בשאנטי. למה לא תפרגני לנו איזה חודש וחצי בבית?

-          כי זה פאדיחה, זה למה. כי אם הן מצליחות, אז למה אני לא? את מבינה, זה לא רציונלי, לא מאוזן, לא פרופורציוני. זה ריגשי, זה תהליך שמאלץ אותך לגלות דברים חדשים על עצמך וללמוד לחיות אתם בשלום, ובעיקר להילחם באגו שלך. ותהליך כזה לוקח זמן. כולה אני לומדת חודש, תני צ'אנס!

-          טוב, אז לפחות תפסיקי לטחון את זה כל הזמן. בעיקר בבלוג J.

-          המממ... אני מבטיחה לנסות. עכשיו עופי מפה, יש לי מלא שיעורים.

עוד קצת שלג של בוקר על עירי. ככה, כי מתכייף לי.

שאו ברכה (מחוץ לתעלה)