|
קטעים בקטגוריה: ן¿½ן¿½ן¿½.
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
אחרון ודי!
פרידות. פרידות. פרידות.
ערב אצל האדווקט ומאמא-רוי; ערב אצל העורך ובבילון-מן (העורך הכין לנו ארוחת ארבע מנות משובחת, בימים רגילה היתה זוכה לפוסט נפרד); מפגש חברים לחיסול מלאי האלכוהול שלנו וחלוקת החפצים שלא חוזרים אתנו (ועדיין מצאנו את עצמנו עם 50 ק"ג אוברווייט L). פרידה מהשכונה, מהחבר'ה בקפה למטה, ממר שועלי בעלבית, מהספה האהובה, מהסירה, מהשוק של שבת. וזהו, הנה זה בא. הכל כבר ארוז, העצבים מעוקצצים.
הפוסט שלפניכם מוקדש לסיכום השנה השנייה שלנו באמסטרדם וגם לפרידה ממנה.
(למי שהחמיץ את סיכום השנה הראשונה - הנהו כאן).
אל השנה השנייה שלנו באמסטרדם נכנסנו במצב של שגרה מבורכת:הפרעסר התחיל שנה ב' בלימודי מדעים קוגניטיביים באוניברסיטה המקומית, אני התחלתי את החלק השלישי בקורס ההולנדית שלי באותה האוניברסיטה. גרנו בדירה קטנה שמשקיפה על תעלה ציורית, עם סירה שחונה ממש קרוב וחברים לרוב.
אח"כ הגיע גם החלק הרביעי והאחרון של הקורס שלי וכשהוא נגמר הרגשתי הקלה עצומה. הפרעסר התחיל את מחקר התזה שלו במעבדה רחוקה ונידחת בה הוא טמטם הולנדים אומללים על בסיס יומי, ואני התחלתי להתכונן לקראת הבחינה הארצית שלשמה שקדתי שנה שלמה, אפילו הלכתי לשיעור תגבור ב-'אולפן' המקומי. באופן מפתיע עברתי אותה בניסיון ראשון.
אחרי שהלימודים שלי הסתיימו הייתי צריכה להנפיק למשרד ההגירה אמתלה חדשה לתת לי ויזה. קרב חדש התחיל מול הבירוקרטיה ההולנדית המתישה, קרב שכלל הפעם התייעצות עם עו"ד ובמהלכה גילינו שבעצם שיקרו לנו בשגרירות ההולנדית לפני שנתיים וסתם בזבזנו הרבה זמן וכסף על ויזת הלימודים שלי. כוסאמק.
הלימודים שהסתיימו הותירו אחריהם תחושת חופש משכרת, אבל גם חלל גדול. ברגע שנגמרה הבחינה בנות הקורס נפוצו לכל עבר ורק אני נשארתי עם שפע זמן פנוי ואפס התחייבויות. לא נשארנו בקשר. הרי מעולם לא באמת עניינו זו את זו, החברויות של כולנו היו מבוססות על אינטרסים נכונים לאותו הרגע, ואני מעדיפה לחיות בבדידות מזהרת מאשר להישאר לאורך זמן במקום שלא מרגיש לי אמיתי (לאו דווקא תכונה נעלה, אגב. בדיוק בגללה אני כל כך גרועה בשמוזינג, משתעממת מסמולטוק ומותירה רושם ראשוני של מישהי מרוחקת וקרירה). אז ניסיתי להעסיק את עצמי בשעות שכולם היו עסוקים בלימודים או בעבודה או במשפחה: ציירתי, כתבתי, קראתי, הלכתי לחדר כושר. רוב הזמן נהניתי, לפעמים שקעתי בספה בדכדוך ובעיקר הבנתי סופית שבתום השנתיים שקצבנו לנו פה אני מעדיפה לחזור לארץ ולהרגיש שוב שאני עושה משהו משמעותי עם עצמי (גם פולניוּת, אגב, זו לא א-גרויסע תכונה  ).
אבל אל נא תזילו דמעה, עדיין היה פה חזיילך לאללה. המשכנו ליהנות מהשגרה השלווה שלנו עם החברים בלא מעט ארוחות טובות, פסטיבלים ואירועים. נחשול המבקרים לא פסק ואשכרה לא היה חודש שבו לא אירחנו במסגרת תור-דה-אמסטרדם: הקפריסאים, האח והגיסה, העורבת והמפיקה, המתופפת, המפרגנת והמודאג (סיבוב שני, שלישי ורביעי), גיי המחמד, התיקולים (סיבוב שני), הפתיל הקצר וסוכן המוחבראת (סיבוב שני), הברסאים, האופטימיסטים והאפריקאנרית.
בקיץ הסתיימו גם הלימודים של הפרעסר והפעם הגיע תורה של החבורה שלו מהביצפר להתפזר. בבת אחת העיר התרוקנה ותחושת ארעיות כללית השתלטה לנו על החיים. בצר לנו השקענו את האנרגיות בלימודים: הוא כתב את התזה ואני ליטשתי את העברית שלי לקראת לימודים מתוכננים בארץ. זה השתלם.
וחגגנו. את ראש השנה, כריסטמס, השנה האזרחית, פורים, לילסדר, יום המלכה ויום הגאווה;
ניסינו לטייל כמה שיותר מחוץ ובתוך הולנד וביקרנו בהמבורג, דלפט, חופשת סקי בקלאב-מרד (הפרעסר), בריסל, סקנדינביה, בודפשט וגם ביקור מולדת אחד או שניים;
בינתיים, בארץ הקודש, החמצנו בין היתר את ההתנתקות-התכנסות, בחירות מפתיעות, מלחמה בצפון וגם את הלוויה שלו.
ועכשיו חוזרים לארץ.
אם זה היה תלוי בפרעסר היינו נשארים כאן לפחות עוד שנה-שנתיים. הוא יכול למצוא פה עבודה בקלות, כזו שתפרנס אותנו יפה ואפילו תפניק במשכנתא נדיבה על איזו פינה עם נוף לתעלה. הוא כל כך רוצה להמשיך עוד קצת להתמוגג מהשלווה, השקט והאסתטיקה שמקיפים אותנו, והאמת היא שגם אני רוצה. ובכל זאת אני זאת שביקשה לחזור.
מבחינתי עשינו וי מושלם על פנטזיית האתנחתא מהמולת החיים המיוזעים בארץ ואני מאמינה שצריך לעזוב בשיא, רגע לפני שאמסטרדם תסמל עבורי את המקום ההוא שבו לא יכולתי לעשות את מה שאני אוהבת מבחינה מקצועית, לא יכולתי להיפגש עם החברים שהולכים אתי שנים ולא יכולתי לבלות זמן יקר עם המשפחה שלי. חייבת לחזור להרגיש חלק ממשהו שהוא רק שלי ולא להיות תלויה בחברה, בלו"ז או במצב הרוח של אף אחד, ואלו רק השיקולים 'הגדולים'... בקטנה אני אשמח שוב לתקשר עם הסביבה בשפת האם שלי מבלי להרגיש עילגת במקרה הרע או לא מספיק משויפת במקרה הטוב, להפסיק להתבאס מכל רוכבי האופניים מסביבי, להתווכח עם נציג שירות ולדעת שזה לגיטימי לבקש את המנהל, להתהלך בתחושה שלטוב ולרע המקום הזה הוא שלי ואני לא סתם אורחת או אפילו בת-בית רצויה, אלא מבעלי הבית.
כולם אומרים בהפתעה "מה, כבר אתם חוזרים? נורא מהר עברו השנתיים האלו...". גם לנו עבר מהר. אנחנו כל כך נתגעגע לעיר, לתעלות, לבניינים, לעצים, לחברים, אפילו להולנדים, נהנתנים סמולנים יפי נפש שכמוהם  . אבל הכי הרבה תחסר לנו השלווה בארץ היוקדת, המהבילה והחונקת שאליה אנחנו חוזרים, מדינה שמנהיגיה גסים ויהירים ותושביה עצבניים, תחרותיים ודורסניים עם סבלנות וסובלנות אפס. מקום שבו לא מכבדים את המרחב הפרטי שלך ואת הדעות שלך. אני מאחלת לעצמנו שנצליח לשמר את הרוח האמסטרדמית גם בארץ- לעמוד איתנים מול מבול הציפיות והלחצים, לזכור שעובדים בשביל לחיות ולא להיפך, להצליח ליהנות מדברים קטנים ולא לבזבז אנרגיות בלהתאים את עצמנו לחיים של האנשים מסביב בלי לוודא קודם שזה מה שעושה לנו נעים. להמשיך להיות נינוחים, זחוחים, מחויכים.
וכן, גם הבלוג הזה מגיע לקצו. תאמינו לי- לי זה קשה יותר  .
עוד יהיו עדכוני החייאה בכל פעם שאני אקבל התראה שהבלוג עומד להתפוגג מחוסר שימוש, ככה שעכשיו יותר מתמיד כדאי להירשם כמנויים... חוצמזה המייל שלי רשום פה למעלה משמאל, תרגישו חופשי.
נעמתם לי מאוד
מאוד
מאוד.
קיץ 2004: "כמה שערות על החזה בחום הזה של תל אביב..." (שרית חדד)
סתיו 2006: "תל אביב, אני מגיע. באתי להזיע. את היחידה אני נשבע" (הדג נחש)
| |
 שיכור ולא מיין
הדירה הראשונה שלי בתל אביב הייתה ברחוב שלמה המלך, קרוב לקינג ג'ורג'. בכל בוקר טיפסתי את רחוב הנביאים כדי להגיע לתחנה של קו 26 באבן גבירול. אהבתי את הרחוב הזה בגלל שהוא היה מרווח ובגלל שהיו בו עצים גבוהים וסמיכים, אבל בעיקר בגלל שמדי פעם, כשחלפתי בנקודת המפגש עם שדרת ח"ן, יצא לי לראות את יוסי בנאי בדרכו אל או מהבית שלו. פגישה חטופה כזו עשתה לי את היום.
מאז עברו כמה שנים. סיימתי את הלימודים, החלפתי שתי דירות ושלוש עבודות והתחלתי לחפש דירה לקנייה בעיר. אחרי כמה חודשים של כיתות רגליים הציע לי המתווך דירה ברחוב הנביאים. "הבניין ממש קרוב לשדרת ח"ן, מכירה את האזור?", הוא שאל ואני, ברור שאני מכירה, זה ליד הבית של יוסי בנאי! לקחתי את הדירה. בגלל שהתאהבתי בה, כמובן, אבל גם בגלל שהייתה לי פינה חמה לרחוב.
מאז שעברתי לגור בדירה ראיתי את השכן האהוב שלי די הרבה. למעשה, עד ליום שעזבנו אמסטרדמה, בכל פעם שחזרתי הביתה מהשדרה העפתי מבט ימינה לדירה שלו. זה כבר נהיה הרגל אוטומטי שנטמע בי. אפילו הפרעסר היה מעדכן אותי בקפדנות בכל פעם שפגש אותו אצל הירקן. כמה פעמים יצא לי לעמוד מולו באדום ברמזור במעבר חצייה. כל פעם החלטתי שאיך שהאור מתחלף אני צועדת ישירות אליו ואומרת לו משהו, לא משנה מה. בכל פעם זה הסתיים בזה שחלפתי מולו בלחיים בוערות ומבט מושפל במבוכה. הבטחתי לעצמי שיום יבוא ואני עוד אדבר אתו.
שלשום חזרתי הביתה בערב עם הפתיל הקצר וסוכן המוחבראת אחרי יום של בילויים בעיר היפהפייה שלנו. "הסתכלת כבר במחשב?", שאל הפרעסר בעדינות.
"לא, מה קרה?", אותתו החיישנים על סכנה מתקרבת.
"קרה משהו עצוב", ענה עוד יותר בעדינות.
"מישהו מת? מי מת?!?!", שאלתי למרות שכבר הבנתי. הרי הפרעסר מכיר אותי וידע בדיוק כמה פחדתי שזה יקרה כשאני לא פה. כלומר שם.
הוא לא ענה ואני זינקתי למחשב.
ידעתי שאחרי התמוטטות הלבנה הראשונה בחומת הענקים של התרבות הישראלית, שאר הלבנים יתרסקו במהירות וזה אומר שגם ימיו של יוסי בנאי ספורים. אבל בשבילי הוא לא סתם אחד הענקים, הוא הרבה יותר מזה. לא יכולה להצביע מתי ולמה בדיוק התחילה האהבה הזו שלי אליו, לכל דבר שהוא עשה ובכל מה שהוא נגע (כולל דקלומים של אלתרמן וספר תהילים). אני יכולה לנחש שזה קשור למפרגן ולמודאגת, שהלוא זמזמנו יחד את השנסונים שלו והלכנו יחד להופעה שלו והדבר הראשון שחשבתי עליו כשהבנתי שהוא נפטר זה 'אבא ואמא בחו"ל, מעניין אם הם שמעו על זה כבר...'.
ידעתי שימיו ספורים אבל קיוויתי שכשזה יקרה אני אהיה בארץ, כי רציתי ללכת ללוויה ולכל אירוע שבו אפשר יהיה לחלוק לו כבוד אחרון ורציתי להיות מוצפת בתוכניות לזכרו ובכתבות העיתונים. אתם מבינים, רציתי להתאבל כראוי. פה הכול וירטואלי ורחוק רגשית ובנוסף לכל אנחנו בדיוק מארחים והאווירה עולצת להפליא.
שני אמנים הערצתי על הבנאדם שהם ועל יכולת ההתבטאות החד פעמית שלהם: מאיר אריאל ויוסי בנאי, ועכשיו שניהם אינם.
(קטונתי מלכתוב הספד על האדם עצמו. הרי כולכם יודעים באיזו אישיות נדירה מדובר, ואני, רק את עצמי ידעתי לתאר)
שקט, אני אבלה מעל התעלה L
| |
"... ואנחנו נתגעעעגע, לא קל להודות, אבל אין ברירה..."
בשישי בצהרים הצטרפנו לזנדרה, הסמנכ"לית ואלה לארוחת צהרים במסעדה שהם אוהבים. כזאת מסעדה עממית, שמאוכלסת בעיקר בהולנדים אורגינל, ומגישה אוכל ביתי ופשוט - מה שקוראים בארץ 'מסעדה יהודית'. טרפנו צלופחים מעושנים בלחם וחמאה, כבד מטוגן עם בצל (ובייקון), שניצל (חזיר) ספוג חמאה, טונה עסיסית ברוטב חמאה חרוכה, ופלצ'ינטה (בלינצ'ס) עם פירות יער וקצפת לקינוח. אחחחח... פטפטנו בנעימות, אלה פיזרה ZZZ במנשא, והשמש פינקה אותנו בקרניים אביביות. פתאום, ככה בלי התראה, נחתה עלינו תחושת שישי בצהרים בארץ. אתם מכירים את זה- שילוב של מפגש חברים נינוח, תחושת שובע ממסטלת והידיעה שלפנינו סופשבוע ארוך ומלא אפשרויות. רחבת הדשא הגדולה שבין מוזיאון הרייק למוזיאון ואן-גוך שקקה חבר'ה שהתחרדנו בשמש עם הכלבים והספרים, והרגישה לי ממש כמו הגינה המשופעת של גן העיר בדרך הביתה, בתל אביב.
ואז קלטתי-
הנה אני מתגעגעת J.
מתגעגעת לספינינג של שישי בצהרים ואחריו ההליכה ספוגת הזיעה והסיפוק הביתה, עוברת דרך הגינה ההיא ונושמת מלוא הריאות את הריח המסמם של ההדסים (?), עוצרת לקנות עיתונים של שבת ואולי גם פרחים, וממשיכה לשדרה האהובה שלי.
מתגעגעת לשיחות הטלפון עם החברים, מנסים להחליט איפה ניפגש לצהרים ומה נעשה בערב. אולי נלך לאכול דגים, אולי שוב שניצל במרמורק, ואולי בכלל נשקיע ונעשה פיקניק קטן בצוק שלנו או בפארק. אתם תביאו שמיכה, אנחנו נביא עששית ואבטיח ובקבוק יין... מה נאכל? אולי נעצור בדרך לקנות איזה חומוס טוב ופיתות טריות.... אחחחחח...
מתגעגעת לסופשבוע עם ההורים בטבעון, לשבת בגינה עם המודאג, העתונים והטרנזיסטור, לראות את המפרגנת מסרקת את האוטיסט ומסבירה לו ברצינות שהוא חייב להפסיק להתפלש בקוצים ולריב עם שאר החתולים, לאכול את הסטייקים שהפרעסר מכין מהבשר של 'לימוזין', מבסוט מהמרחבים שיש לו במטבח בכפר... ובעיקר לעשות כלום.
אבל פה זה אמסטרדם, אז במקום לשקוע בספה עם עתוני הסופשבוע, המשכנו לדירה של העורך ובבילון-מן ויצאנו אתם לטיול קצר בסירה שלנו (עדיין מחפשים לה שם. אף אחד מהשמות שקיבלנו לא זכה לרוב, ואנחנו רוצים משהו שיהיה קשור ספציפית אלינו. העורך ואני הצענו בחדווה את 'גפילטע-בוט', אבל בבילון-מן הטיל וטו זועם L).
טוב, גם זו דרך מצוינת לקבל את פני השבת, ויחד אתה סופשבוע ארוך שכולל עוד איזה חג. ביום שני נציין את עלייתו של ישו השמיימה, או ירידתו חזרה ארצה, אנא עארף... לא עומדת בקצב האירועים בחייו של הנגר הנמרץ הזה, אבל בזכותו אני לא חוזרת לביצפר עד יום רביעי. נעים. הסופשבוע הקודם (שגם היה ארוך בגלל כל מיני חגים) היה סגרירי, קודר ומגביל מאוד מבחינת תוכניות לבלות קצת בטבע. הפעם, אם השמש תמשיך ככה ללטף, אולי נצליח לעשות משהו.
אז רק שתדעו – הנה אני מתגעגעת...
 אח, שקיעה בצוק
חוצמזה,
הלכתי לפגישה האישית שנקבעה לי עם הדיקאן שדואג לי (עלכ) באוניברסיטה.
נתחיל בזה שחיכיתי לו 20 דקות עד שיסיים את השיחה הקודמת והוא לא טרח להתנצל על זה, אפילו למראית עין. אחר כך הסברתי לו את הבעיה שלי במבט מתוח והוא הנהן בהבעה חתומה והסביר לי שאכן מדובר בבעיה, אך לצערו האוניברסיטה לא יכולה לעזור לי בשום דרך. "משרד ההגירה הוא עולם בפני עצמו בהולנד, עם חוקים משלו והחלטות שבהן אף אחד אחר לא יכול להתערב", אמר ביובש ובכך למעשה סיכם את מקורן של הבעיות בתהליך הויזה שלי כאן. זה נכון- מפה זה מתחיל וכאן זה גם נגמר. ממשלת הולנד לא מעוניינת בעוד זרים שיציפו אותה וינצלו את הטבותיה, ולכן משרד ההגירה מערים כמה שיותר קשיים על כל מי שמנסה לחיות כאן. בין הכסאות נופלים הסטודנטים הזרים, שלא רק שלא מקבלים יורו מהמדינה, אלא גם משלמים מחיר מלא על הלימודים, המגורים והמחייה. מה אכפת לאנשי משרד ההגירה להחזיר אותי לישראל בחודשים שבין סיום הקורס שלי לתחילת לימודי התואר? הרי עם קצת מזל, זה ישבור אותי סופית ואני אחליט שאני לא מעוניינת לחיות במדינה רוויית המהגרים שלהם. אכפת להם שבגללם אוניברסיטת אמסטרדם תפסיד סטודנטית? להיפך!
אז הנה התוכנית: להיכשל בבחינות. אם לא בבחינות המעבר שבין שלב לשלב, אז בבחינה הארצית הגדולה. אולי ככה אני אצליח "למלא" את החודשים הריקים האלו בסוג של תוכן שישכנע את אנשי משרד ההגירה להרשות לי להישאר פה. אם לא, אני פשוט אחזור להיות לא חוקית, בדיוק כמו שהייתי בחצי שנה הראשונה שלנו פה.
כולם סביבנו מריחים את הקיץ ונכנסים לתזזית נסיעות (שזה די מפתיע אותנו, כי כשאנחנו מריחים קיץ ישראלי מיוזע אנחנו מיד קוברים את הדרכון שלנו במקום שבו לא נוכל למצוא אותו). העורך נוסע לביקור מולדת ראשון, וגם הסמנכ"לית וזנדרה עושים סיבוב דאווין בארץ עם אלה הקטנה. בא לכם לעשות אתם החלפות בדירה??? הם מחפשים מישהו שישמח לשהות בין 2-12 ביוני בדירה המצוינת שלהם בשכונת היורדן, והם בתמורה ישהו בדירה המצוינת שלו בגוש דן (עדיפות למרכז ת"א, כמובן). משתלם. החו"ל משתלם!
בפוסט הבא אני אספר על הבליינד-דייט שלנו עם אחת הבלוגריות החביבות עלי בביצת ישראבלוג ובנזוגה, שהגיעו לנפוש בעיר התעלות. עכשיו אני אלך להתקרצץ לפרעסר שיפסיק לעבוד כדי שנראה עוד פרק או שניים של 'אבודים'...
אה, רגע- הנה הפרטים של מסעדת שישי בצהרים שלנו:
Café Loetje
Johannes Vermeerstraat 52
020-6628173
(ימי א' וחג סגור. בשבת פתוח החל מ-17:30)
שמחה וצהלה מחוץ לתעלה
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
