|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
ריח של סוף באוויר
המון דברים משתנים עכשיו. הבניין שלנו מתרוקן מיושביו לקראת השיפוץ המאסיבי שמתכנן מר שועלי; סירות קבלנים מתקבצות בקטע התעלה שמתחת לחלון שלנו ונערכות לעבודות השיקום הגדולות שיתחילו באוקטובר; אמסטרדם שלנו מתרוקנת מחברים; הפרעסר סיים את כתיבת התזה ומפנה את האנרגיה שלו לתפקיד החדש שכבר ממתין לו במולדת; ובבילון-מן נטש בסופשבוע האחרון את השכונה והעביר את הדברים שלו ושל העורך לדירה חדשה בעבר השני של האמסטל. ממש סופה של תקופה.
פה באמסטרדם מובינג זה לא מה שאנחנו רגילים. העבודה לא מסתכמת באריזה מתישה וצפייה עצבנית בסבלים הריחניים בתפילה חרישית שלא ישברו כלום בדרך. פה בבניינים העתיקים יש גרמי מדרגות תלולים כאילו מדובר בדרך לגיהינום, ואת הרהיטים והחפצים צריך להוציא ולהכניס דרך החלון בעזרת גלגלת, חבל עבה ורשת. בגלל שזה עולה הון תועפות לשכור את שירותיה של חברת הובלות, שוכרים ואן גדול ומקבצים כמה חברים (בעיקר כאלו שחייבים לך טובה...) לכמה שעות מובינג מרוכזות. אז ברור שהתייצבנו לעזור לבבילון-מן, יחד עם גיסו התימהוני ועם הפסיכולוג הישראלי (העורך הממזר הצליח להתחמק גם מהמעבר הזה. קורע ת'תחת בבודפשט, עאלק  ).
עבדנו משמונה וחצי בבוקר עד חמש אחה"צ, בלי צל צילה של הסתלבטות ועם הפסקת צהרים קצרצרה לצ'יפס שכונתי מגעיל. באלוהים, כמה ג'אנק הצליח בבילון-מן לאגור כל השנים! (למשל ערימה עצומה של עיתונים יומיים, כי באמת אין לדעת מתי כותרת אזוטרית מצהיבה תהפוך לקאלט היסטרי-היסטורי והנייר עליו היא הודפסה יוכרז כפריט לאספנים). הגברים המסוקסים הגירו זיעה רבה על החבל, הריהוט והארגזים הכבדים; ואני, יצור רופס וחלוש שכמוני - ויעידו הדרדלה שלי- התנדנדתי במורד המדרגות עם כל השאר.
אחרי הנגלה הראשונה לדירה החדשה הוטל עלי להישאר ברחוב עם הספה הגדולה ולעשות עליה בייביסיטר עד שהסבלים הנאמנים ימלאו שוב את הואן ויחזרו. אמממה, בדיוק באותו הסופשבוע התרחשו בעיר אירועי ה- Uitmarkt* וכל המרכז נחסם לתנועת רכבים בגלל ההמונים והבמות הגדולות. מרררד. שעה וחצי ישבתי בדד על הספה, כרסמתי אפרסק ותפוח ובהיתי בתושבי הרחוב בשעמום, עד שלפתע פתאום הפציע במורד הרחוב האביר שלי על סוסו הלבן, יותר נכון הפרעסר על האופניים שלו, תלתליו נישאים ברוח, בידו פחית קולה להרוות את צמאוני ובפיו בשורה טובה להפיג את ייאושי- הואן בדרך. הגלגלת והחבל חוברו בשנית וכל מה שירד למטה- עלה שוב למעלה באקט סיזיפי מושלם. מסכן בבילון-מן שנשאר עם כל הברדק הזה בסוף:
ואז צלצל הנייד שלנו ועל הקו היה מיגל עם הזמנה לארוחת ערב שבה סאאי (אשתו התאילנדית והשפית) תבשל לסמנכ"לית-זנדרה-אלה ולנו, וגם תעביר לפרעסר שיעור בבישול תאילנדי תוך כדי. ההצעה השכיחה מאתנו באחת את העייפות ואת ניחוח הזיעה שדבק בנו, אמרנו יפה שלום לבלגן ועשרים דקות מאוחר יותר כבר לגמנו יין וריירנו במטבח של מיגל וסאאי.
לקררררר 
סאאי רקחה לנו ארוחה תאילנדית אורגינל: שיפודי עוף ברוטב צדפות וסויה, שרימפס ברוטב קארי ירוק וגם שרימפס מטוגנים בשום, וזכתה מייד לחברות של כבוד במועדון 'שלושת השפים' היוקרתי. אה, כבונוס, מיגל הגיש גם את מנת התמנון הספרדית שלו.
כן, נעים להיות פה שוב.
*Uitmarkt: פסטיבל המוקדש לתרבות על כל נישותיה, שבו מוצגים בין היתר האירועים המקומיים והבינלאומיים המתוכננים להתקיים בהולנד בשנה הקרובה. אם אתם מגיעים פה לשפלה בחודשים הבאים למשל, למה לא תלכו לחזות בעיבוד מקומי ל'גריז' (בהולנדית) או במופע של ה-blue man group?
שמחה וצהלה מעל התעלה J
| |
ספונטני כמו גזר
שעת אחר צהרים ביום ששי, היום האחרון לסאמר-סקול של הפרעסר וללימודי התואר שלו בכלל. אני יושבת מול המחשב וכותבת משהו שהבטחתי לעורכת, ברקע בדיוק הסתיימה תכנית הרדיו האלמותית 'כאן, שם, ובכל מקום' וצלילי סקסופון ממלאים את הסלון. בחוץ 25 מעלות והברווזים מגעגעים בתעלה. הכי חזיילך בעולם.
הטלפון מצלצל, זה הפרעסר. "סיימנו את השיעור וג'ואנה, אנה-לי ואני חושבים לשבת לאכול איפשהו. את רעבה?".
"קצת רעבה, אבל אני בדיוק כותבת את הדבר הזה שהבטחתי לעורכת. סופסוף נכנסתי לשוונג, אני לא רוצה להפסיק".
"אז אולי אני אבוא אתן הביתה ונאכל סתם משהו פשוט, נניח פסטת הבית?"
"אוקיי, כל זמן שזה רק שתיהן ולא יפריע להן שאני אשב בצד ואכתוב, אין לי בעיה".
"טוב, אנחנו עוברים בסופר וכבר מגיעים".
חמש דקות עוברות, צלצול באינטרקום. זה אלן, הוא יודע שהפרעסר והבנות עדיין לא הגיעו, הוא פשוט יצא לפניהם והקדים קצת.
"מה, גם אתה באת לארוחת ערב?! ז'תומרת כן, בטח, בוא תעלה!".
אני ואלן יושבים ומעשנים סיגריה מעל התעלה. אני מנסה להסביר לו מה קורה בישראל בימים אלה, אבל מגלה שממש לא בא לי לדבר על זה. לא הפעם. טלפון, זה שוב הפרעסר.
"רק רציתי להגיד לך שכנראה יגיעו עוד אנשים לארוחה..."
"אני יודעת, אלן פה".
"הוא כבר הגיע? טוב, הוא לא היחיד, יש עוד כמה בדרך. היום האחרון של הלימודים את יודעת, לכולם מתחשק להיות ביחד..."
"מהמם. טוב, אם יהיו פה הרבה אנשים לפחות אף אחד לא ירגיש שאני יושבת בצד וכותבת".
חצי שעה מאוחר יותר הבית כבר הומה אקס-סטודנטים צוהלים. אני מול המחשב בטרנינג המרוט שלי, מעמידה פנים שאני לא שם אבל זה לא עובד. טראוויס מתיישב לידי בעליצות ושואל אם שמעתי שממשלת הולנד התפטרה (בטח שמעתי, מזל שבדיוק באותו צהרים פגשתי את האדווקט וקיבלתי הסבר מפורט). אני מתחילה לענות אבל שוב צלצול באינטרקום. זו ג'אניס. היא נכנסת ולוקחת את הכסא הפנוי היחידי בחדר – ההוא שמול המחשב שלי כמובן. אני נאנחת בהשלמה, העורכת תיאלץ להמתין עוד יום.
כמו נס פך השמן, הפרעסר מפשפש במצרכים ומצליח לייצר קבבונים בטחינה למנה ראשונה ופסטה למנה עיקרית ללא פחות מתשעה סועדים. רגע לפני הקינוח (גלידה מהסופר, כי לא צריך להגזים) שוב צלצול באינטרקום. מה לעזאזל??? אני מסתכלת על הפרעסר, מי עוד נשאר?! וידהי ונילס, כמובן, וגם דירק אתם. נגלה של קפה, קצת אוזו שניקוס הביא מהביקור ביוון, שוט של וודקה אסטונית שהביא אלן. באחת בלילה כולם עוזבים, מותירים אחריהם בקבוקים ריקים, מאפרות גדושות וערימת כלים. הפרעסר ואני מסתכלים סביבנו ומחייכים. כבר לגמרי שכחנו מה זה ערב חברים ספונטני J.
שיט, הייתה אמורה להיות פואנטה לסיפור הזה... אה כן, הלימודים של הפרעסר הסתיימו, פיניטו, קאפוט! הקלה גדולה מצד אחד, מצד שני החבורה מתפרקת וכל אחד פונה לדרכו: אלן וג'ואנה התקבלו ללימודי דוקטורט באוניברסיטה בטרייסט ויבלו את ארבע השנים הבאות באיטליה, אנה-לי בבריסל, וידהי ונילס עוברים לאנגליה, ניקוס והאנה עדיין מתלבטים איפה יבלו את השנה הבאה וטראוויס וג'ניס יישארו לעבוד באמסטרדם (הוא כבר קיבל שלוש הצעות!). רק הפרעסר עדיין צריך לכתוב את עבודת התזה שלו ואז לחזור ללבנט הבוער... L.
עוד נדסקס על זה בהמשך.
בינתיים, הנה הנגלה הראשונה של בוגרי לימודי המאסטר במדעים קוגניטיביים באוניברסיטת אמסטרדם. אנחנו באנו להריע לאנה-לי, ניקוס וטראויס -שסיים בהצטיינות. שאפו! (הפרעסר צפוי להיות בנגלה הבאה בספטמבר).
וזו לא החבורה היחידה שעוברת שינויים. חברינו הברסאים עזבו את הבית בברצלונה, ארזו את עצמם ואת הנסיכה הקטנה לתוך ואן ויצאו לטיול פרידה מספרד לפני החזרה לארץ הקודש. אינשאללה בדרך הם יעצרו לביקור אצלנו. גם הקפריסאים אמרו ביי ביי לחוות הדגים ועושים עלייה מחודשת למולדת בימים אלה ממש, ואנחנו כבר התחלנו את הספירה לאחור (כאמור, עוד נדסקס על זה בהמשך) ויש מצב שהסמנכ"לית וזנדרה יצטרפו לא הרבה אחרינו. וואו.
צ'מעו את הסיפור הכי ישראלי ששמעתי מזה הרבה זמן. שלשום נכנס איזה פסיכי באמ-אימא-שלי בפול ספיד מאחורה (זאת אומרת שהמפרגנת עברה תאונת דרכים, אבל באורח נס הכל בסדר!). רגע אחרי ההתנגשות הגיח איזה צדיק וצעק לנהג: "תתעלף, תתעלף! תשכב בלי לזוז ותעצום עיניים!". המפרגנת, שחילצה עצמה מהרכב המעוך ועשתה כמה צעדים מהוססים, זכתה גם להמלצה חמה: "גברת, מה את עושה? תחזרי לאוטו, תשחקי אותה שאת לא יכולה לזוז. יאללה, תתפרי את הביטוח!". טוב, למפרגנת היה יותר דחוף באותו רגע לוודא שכל המערכות שלה פועלות, אבל הנהג השני אכן עצם עיניים ושיחק אותה מת. עד כדי כך שהמשטרה שהגיעה הזמינה אמבולנס לכבודו. המפרגנת, שגם הוכנסה לאמבולנס ליתר בטחון, מספרת שהחובש שבדק את הנהג המעולף היה אובד עצות: "הכל בסדר אצלו, אני לא מבין למה הוא לא מתעורר!". מעניין איך החזירו אותו לחיים בסוף.
יאללה מה נהיה כולם נפלו פניהם? מה עם קצת תרבות, קצת פסטיבלים?
בתרועת הפסטיבלים הפעם JULIDANS שמתקיים מדי חודש יולי ועניינו- סורפרייז סורפרייז, הופעות מחול מרחבי העולם. הסמנכ"לית הציעה לראות הפקה ארגנטינאית-גרמנית בשם Back to the present של אנסמבל Dorky Park וטוב שכך, כי זאת הייתה הופעה ממש מעולה J. מיקס של אסוציאטיביות הזויה סטייל מונטי פייתון (המערכונים המוקדמים), דמויות שיצאו מסט של אלמודבר, ואד קל של טריינספוטינג באוויר. הרקדנים הם גם שחקנים וגם זמרים ופס הקול מלא בשירים שיושבים בול (נכון שפשוט מתבקש לכוריאגרף ריקוד ל- I want you של אלביס קוסטלו?). הסמנכ"לית החליטה מיד שאחד הרקדנים הוא לא אחר מאשר השחקן הגרמני מ'ללכת על המים' (קנוט ברגר), ואני החלטתי מיד שאחד הרקדנים הוא ישראלי. שתינו צדקנו, אגב. גאונות על.
דיווח לקינוח ממסעדה שהייתי בה עם האדווקט. והפעם ביקורת של הדיוטים, למה הפרעסר לא נכח:
Bond
Valeriusstraat 128-b
020-6764647
(סגור בימי ראשון)
מה הקטע? מסעדה מלאת סטייל בקרבת משרדים מלאי סטייל.
המיקום: שכונה יאפית עם נוף לפארק (אמצע הוונדלפארק). בתים ששווים הרבה ומשרדי עו"ד לרוב.
עיצוב ואווירה: לגמרי הרצליה פיתוח- מעוצב, מוקפד, מודע לעצמו. אבל האמת היא שבכלל ישבנו בחוץ, באווירת קז'ואל.
האוכל: בהגדרה- מטבח צרפתי מודרני עם השפעה ים תיכונית. מנות מושקעות מבחינת חומרים וגם מבחינת המראה בצלחת. אני אהבתי את מנת הטונה הצרובה שלי שהוגשה עם קוביות תפו"א, זיתי קלמטה ועלעלים למיניהם. גם האדווקט גרגר בהנאה מהריזוטו שלו, אבל הלוא כבר הסכמנו שהוא הוא הפרעסר האמיתי.
מחיר: לאור כל הנתונים הנ"ל, איך יהיה זול?
סיכום: מסעדה מעניינת פה, אבל יש הרבה כמוה בישראל. אל תגיעו במיוחד, אלא אם כן טיילתם בפארק ופתאום התחשק לכם לאכול משהו מעוצב.
התות שלנו נאכל באכזריות. מישהו יכול להגיד לנו אם זה בגלל החום הכבד והשמש המלהטת, או שמא אשמתו של איזה חרק מנ-מניאק?
שמחה וצהלה מעל התעלה J
| |
ניסוי כלים
ששש... אף מילה על קסאמים בשדרות, שני החיילים ההרוגים והחייל החטוף בעזה. אף מילה. פה בגולה מדברים רק באסקפיזית רהוטה.
קחו לדוגמא את הנושא שעניין אתמול את ההולנדים יותר מהכול- המשחק ההיסטרי נגד פורטוגל. אם הייתי מבינה בכדורגל הייתי אומרת שזה היה משחק מביש ומכוער, חרא של שיפוט, נבחרת בוסר הולנדית בלה בלה בלה, אבל אני הרי לא מבינה בזה כלום אז מבחינתי זה היה פשוט אחלה שואו. צהלתי מכל כרטיס שנשלף ונקרעתי מצחוק מול המראה הנדיר של גברים הולנדים מאבדים את שלוותם, בועטים ומעיפים כאפות לכל פורטוגלי מזדמן. ככה אני אוהבת כדורגל! J
רק שאלה קטנה, כשהשחקנים משתי הקבוצות מנהלים ויכוחים ביניהם ועם השופט, באיזו שפה בדיוק כל זה מתרחש?
ושוב אתכם בפינתנו צוברת התאוצה 'הפעלות תרבותיות ל(עלק)קיץ ההולנדי'.
הפעם הרחקנו צפונה עד לאי Terschelling שבו התקיים בשבוע האחרון ה-Oerol festival, פסטיבל תרבות המוני שמכוון לקהל המקומי (המופעים בהולנדית בלבד), ולכן לא נודע שמו בתפוצות. אנחנו פחות התעניינו בפסטיבל עצמו, יותר רצינו לבקר סופסוף באיים הצפוניים סחופי הרוח ובעיקר חשבנו שזו הזדמנות מעולה לבדוק את יכולות הקמפינג שלנו לקראת אוגוסט.
[ באוגוסט נצדיק את ההון שהוצאנו על הויזה החדשה שתאפשר לי כניסה ויציאה חופשית מהולנד, ונצא אינשאללה למסע קמפינג בסקנדינביה עם העורך ובבילון-מן ]
התכנית הייתה להעביר באי 24 שעות בסופשבוע השני (והמסיים) של הפסטיבל, קצת מופעים, קצת נוף איים פראי, לילה באוהל וחזרה הביתה מספיק מוקדם כדי שהפרעסר יוכל לעבוד ובבילון-מן יוכל להתעלף מול המשחק עם פורטוגל.
בפועל יצאנו מאמסטרדם בניחותא בצהרי יום ששי ואיכשהו עד שהגענו לאי כבר נהיה שבע בערב. הקמנו את האוהלים וניפחנו את המזרנים והופס נהיה שמונה, אז שכרנו אופניים (הדרך היחידה להתנהל בין אירועי הפסטיבל) ויצאנו לחקור את האי. התרשמנו מהתפאורה, חלפנו על פני כמה אירועים, נתקלנו בוידהי ונילס בהפתעה גדולה ואפילו שקלנו להצטרף אליהם להופעה של איזו להקת רוק מדוברת, אבל ברור שמה שבאמת עניין אותנו היה למצוא מקום ראוי לארוחת הערב וכך חתמנו את היום בארוחה דשנה וממושכת. במילים אחרות, התרשמנו עמוקות ממגוון פעילויות הפסטיבל.
אני רוצה להתעכב רגע על חוויית האופניים, כי כידוע לכם היא ממש לא טריוויאלית עבורי. הפרעסר ואני שכרנו אופני טאנדם (כפולים) כי בפעם הקודמת שעשינו את זה אשכרה נהניתי ופידלתי באצילות. הפעם קיבלנו קקה של אופניים עם הילוכים דפוקים, גלגל קדמי מזגזג ומושב משפד. תוסיפו לזה את העובדה שהתנועה לאורך שבילי האופניים באי הייתה גדושה במפלצות מתכת מקרקשות ורוכבים עולצים להחריד, ומה קיבלתם? אותי מבועתת, מדוושת במאמץ של עמידה 3 בספינינג (ההילוכים, לעזאזל!) ומנסה נואשות להילחם בנטיית הגוף העקשנית שלי שמאלה (אני מאשימה את העקמת שגילו לי בתיכון, אמרו לי שזה יתנקם בי מתישהו). לומר את האמת, רוב הזמן סבלתי אנושות. אבל... הנוף איכשהו פיצה על עוגמת הנפש ובעיקר הזכיר לנו כל מיני פינות חמד בישראל כמו יערות הכרמל או חוף הים בהרצליה. הלאה המישורים הירוקים!
ולעצם העניין שלשמו בעצם התכנסנו, טרם הוסקו במלואן התובנות מניסוי הכלים. רובנו לא ממש תרגלנו קמפינג בעשור האחרון ועבור בבילון-מן זו בכלל הייתה התנסות ראשונה. הוא נורא התרגש מכל העניין ובעיקר חשש מהלילה שמצפה לו. "אה שטויות", התרברבנו הפרעסר ואני, "זה ממש נוח לישון עם שק שינה על מזרן מתנפח באוהל קטן. לפחות עבורנו, כי הרי אין אוהל או מזרן בעולם שימנע מאתנו שנת לילה ראויה". בסוף כמובן שבבילון-מן ישן כמו תינוק ואנחנו התהפכנו כל הלילה וקיללנו. בבוקר התעוררנו בתוך אוהל נוטף זיעה שהפך לחמאם מהביל, התנדנדנו נרגנים אל המקלחות ונזכרנו שקמפינג כולל בין היתר חיכוך עם אנשים זרים בשעות הכי קשות של היממה  . בקיצור, עוד יש על מה לעבוד. אני אחסוך מכם את תמונות הווי הקמפינג שצילמנו בהתלהבות (אנחנו תוקעים יתדות, אנחנו מגלים את נפלאותיה של משאבת הניפוח, אנחנו אוכלים ארוחת בוקר על הדשא...), כי מן הסתם תראו אלף כמוהן כשנחזור מסקנדינביה.
תתפלאו, אבל למרות כל מה שכתבתי פה לגמרי נהנינו מכל היממה הזאת.
Oerol festival, Terschelling
אירועי הפסטיבל מתרכזים בעיקר באזור midsland, חלקם באולמות סגורים בתשלום, חלקם בחוץ בחינם. מגיעים במעבורת מהעיר Harlingen שבפרובינציית פריסלאנד (הנסיעה במעבורת המהירה נמשכת 45 דקות, באיטית שעתיים).
יש לי תלונה רשמית להגיש, אני רק מחפשת את הכתובת המתאימה: איך זה שאני סוגרת כבר שלושה חודשים של שיעורי בודישייפ-עיצוב-חיטוב-חיצוב בתדירות של שלוש פעמים בשבוע (!) ועדיין – הדרדלה אותו דרדלה, התחת מלא שמחת חיים ורטט כהרגלו, הירכיים מתנגשות זו בזו בקריאות 'אולה!' נרגשות ואפילו הצטמחה לה בטנונת רכה בלי שום הצדקה? שלושה חודשים ללא שום שינוי במדד הרפיסות והדבר היחיד שממוצק בגוף שלי זה הקרסוליים. מה זה?! למה זה?!  הרי קיצצתי כמעט לגמרי בכוסות הבירה, התחלתי לאכול ארוחת בוקר באופן סדיר (ועוד קורנפלקס!), ונכון שאנחנו אוכלים טוב טפו-טפו-טפו, אבל לא ג'אנק ובטח לא יותר מדי. סססאמק, מי שהתחרע לי ככה על המטבוליזם, הביאוהו אלי!
שמחה וצהלה מעל התעלה J
| |
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
