|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
כבר אין לאן לברוח
התחייבתי לעצמי לצמצם את הפער הכרונולוגי הענק שפתחתי פה ולהשקיע בפוסט שייתן כבוד לנסיעה שלנו בפסח (!!!), אז בואו נתקתק את זה כדי שנוכל להתפנות למה שבאמת חשוב כרגע: קיטורי הריון היסטריים של חודש תשיעי.
אז אי שם באביב הצטרפתי לפרעסר לנסיעת עבודה שגרתית לסן פרנסיסקו. גם כי הגיע הזמן לפגוש את הפילגש שלו פנים מול פנים, ובעיקר כי זו הייתה הזדמנות אחרונה לטוס לאנשהו כזוג לפני שהעולם מתהפך עלינו. בהמלצת הרופאים עשינו הפסקה בטיסה האינסופית וחנינו יומיים בניו-יורק, בה השמש זרחה בחמימות והעצים לבלבו בפריחות מקסימות. מה חבל שהרגשתי את זה דרך מסך כבד של יעפת, קרעכצניות הריונית וכאבי גב מחרידים. "הריון זה לא מחלה!" נזפתי בעצמי. "יום-יומיים וזה עובר".
אך במערב אין כל חדש ובסן פרנסיסקו המצב לא השתפר. הפרעסר אמנם הזהיר שמדובר בעיר פרוצה לרוחות, אבל לא תיארתי לעצמי שגם מעיל צמר ארוך וצעיף לא יצליחו לסלק את הצינה והרעד. ביום הראשון שוטטתי בדד ברחובות כמו עלה נידף ברוח, מייחלת לרגע שבו אחזור למיטת הקינג-סייז במלון. רק שופינג מאסיבי אושש את רוחי. בימים הבאים גיליתי שכאבי הגב מייסרים בעיקר בישיבה אז דפקתי הליכות ארוכות ברגל והכול השתפר. השיא הגיע בסופשבוע, כשהפרעסר לקח חופש מהעבודה ופינה שלושה ימים לטיולים משובחים מחוץ לעיר. שם הערפל התפוגג, הרוחות נדמו, הנוף הדהים והקרעכצן נשכח כמעט כליל. אחרי הביקור בבית העץ מהאגדות של אח של תיקולי2 ובנזוגו בסונומה, אפילו יצאתי מגדרי והסכמתי לשכוח את סלידתי מאמריקה באופן זמני ולשקול רילוקיישן קיץ קצרצר באזור בשנה הבאה.
יש גם כמה המלצות מסעדות מסן פרנסיסקו ומניו-יורק. פייר, מרובן לא נפלנו. אבל ללא ספק אנחנו קהל קשה.
NY
BALTHAZAR
לא ידעתי שמדובר בלוקיישן אהוב על בנות סקס אנד דה סיטי, אבל זה היה ברור מהרגע שנכנסנו. זו הייתה שעת בראנץ' בשבת, והמקום המה מרביעיות בנות אופנתיות שמלהגות עצמן לדעת. היה טעים, נעים ומלא אווירה.
Jean-Georges
חוששים ומתרגשים הגענו למסעדה היוקרתית ששוכנת באחד ממגדלי טראמפ: מצד אחד קיווינו לברקפסט בלתי נשכח, מצד שני היינו לבושים בבגדי טיסה מביכים שלא תאמו את קוד הלבוש המוצהר. החליקו לנו, כמה נחמד מצדם. ארוחת הבוקר עשירה ועשויה היטב, אבל בנאלית, שמרנית ונטולת דמיון. כמה מאכזב, איפה הממרחים והמאפים המעלפים תוצרת בית? איפה הסלטים היצירתיים? אה כן, בת"א. לפחות המחירים סבירים והשירות ידידותי מאוד, אפילו ללובשי הטרנינג.
Carnegie Deli
גם ההורים שלי והחברים שלהם בילו בניו-יורק באותם יומיים, אז הצטרפנו אליהם ללאנץ' במעדנייה יהודית הומה. ממש כמו במסעדה מזרחית שמכבדת את עצמה, הקירות עמוסים בתמונות של סלב'ס בחיוך מלא קורנביף. הכמויות מזעזעות בגודלן, הקהל סובל מעודף משקל, ועשרות המלצרים שממליצים על גפילטע-פיש וקניידעלך הם אסיאתיים. משעשע.
WOLFGANG'S STEAKHOUSE (TRIBECA)
הצטרפנו שוב להורים, הפעם לארוחת ערב במסעדה שהקימו יוצאי היכל הסטייקים המהולל של פיטר לוגר. ריירנו על המגש העמוס בבשר משובח ולעסנו את הנתחים העסיסיים בהתרגשות גדולה. היה מצוין. ממש לא לצמחונים, ממש כן לקרניבורים.
SF
CAFÉ DIVINE
נכנסנו בערב לגמרי במקרה, מורעבים ורטובים. התאמנו ציפיות למסעדה שכונתית בינונית, אבל המנות היו פשוטות וטעימות לאללה, בדיוק כמו שאנחנו אוהבים באוכל איטלקי. גם השירות והאווירה נעמו לנו. הופתענו ושמחנו.
EOS
הלכנו בעקבות המלצה למסעדה שמייצגת את המטבח הקליפורני המדובר. נו שויין- האוכל סביר, לא יותר, וללא ספק יקר מדי. אבל האנשים המעודכנים שממלאים את המקום והמלצריות הידעניות מייצרים אווירה מוצלחת במובן הפלצני של המילה.
CITIZEN CAKE (Grove Street)
שוב בעקבות המלצה, הפעם לקינוחים המופלאים שנמצאים בבר-מסעדה עם השם ההולם. יש אזור ישיבה מסוים לאלו שהגיעו רק לקינוח, וכאלה יש הרבה. מנת הבננה ספליט עם אטריות השוקולד, סורבה פירות היער וקצף האספרגוס הייתה שוס מטורף ובלתי נשכח. לכו על זה.
colibrí
קפצנו לראות כי זו הייתה המסעדה הצמודה למלון שלנו. היה סואן, צוהל וטעים למדי. אם תזמינו גווקאמולי יתייצב לצדכם איש הגווקאמולי עם עמדת העבודה הניידת שלו ויכין לכם במקום קערה ענקית, טרייה ומהממת.
ובחזרה ללבנט, זמן הווה.
חום יולי-אוגוסט הגיע וכצפוי הפך את חיי לגיהינום. רובכם יודעים כמה אומללה אני בשבעים אחוזי לחות תל אביביים, אז תארו לעצמכם מה עובר עלי עם אקסטרה 12 קילו ורצף של גלי חום פנימיים. עכשיו תוסיפו לזה דירה בקומה שלישית בלי מעלית והדובדבן שבשפיץ של פירמידת הקארמה שלי שהכזיבה- מזגן מקולקל.
מה עשיתי רע לעולם?
למה זה מגיע לי?
לא פייר.
במשך חודש שלם חלפו פה בסך מיטב מומחי המזגנים של גוש דן. פשפשו במנוע, בצנרת וביחידה הפנימית של המיזוג המרכזי שמוטמן במעמקי התקרה שלנו, ולא מצאו מאיפה מתנדף הגז תוך יומיים. וכל ביקור כזה של מזגנאי כרוך במרדף טלפוני אחריו, בפיתוח ציפיות מהוססות בעקבות ההבטחות שלו, בתסכול עז נוכח ההיעלמות שלו שנייה אחר כך, ובדיווח על סף דמעות לבעל הדירה המיואש. אחרי שבועיים מחרידים שכרנו מזגן נייד לחודש. אמנם יכולת הקירור שלו צנועה מאוד, אבל הוא לפחות מאפשר לחלל אחד בבית להיות נסבל. הכרזתי על מצב ערפּדוּת, כלומר לא מוציאה את האף מהבית לפני השקיעה אלא אם כן אין ברירה. ואין ברירה, כי יש פגישות בחוץ, שיעורי פילאטיס, סידורים, ומעקב לחץ דם בקופ"ח פעמיים בשבוע. החום הארור הזה ריסק את הריכוז שלי וכל הפנטזיות לתקתק את עבודות הסיום לביצפר בחודש אחד התאדו אתו.
שלשום, טפו-טפו-טפו, הגיע מזגנאי מספר 6, הזיע חמש שעות ובסופן הצליח לתקן את המזגן הסורר. עכשיו אפשר להתנמנם על הספה עטופה בשמיכה. איזה תענוג.
חודש תשיעי הוא בדיוק מה שמספרים. בבת אחת הפכתי ליצור חלוש ומתנדנד שפולט ללא הרף אנחות סבל קטנות, מתקשה להתכופף ומייחל רק לשינה נוחה. הקרסוליים כבר מזמן אבדו במעמקי הבצקת שהשתלטה לי על הרגליים, ואפילו כפות הידיים הגרומות שלי התנפחו והאדימו. אמא'לה. אבל אני מוכנה להמשיך עם כל זה, העיקר שסנג'יב הקטן יישאר בפנים. זו לא רק החרדה מהלידה המתקרבת ומהאמהוּת שבעקבותיה (כאילו הצילו, אני מבועתת!!!), כרגע זה בעיקר הפחד שהבריון הקטן יקדים את תאריך היעד ויגיח לפני שנעבור לדירה החדשה, לפני שנקבל את המיטה והמזרן שהזמנו בשבילנו ואת העריסה המתחברת שהזמנו בשבילו, לפני שנתארגן על עגלה וסלקל ומנשא... כל הזמן אני שומעת על דרכים לזרז את הלידה, אבל הללללו, מה לגבי אמצעי עיכוב?! לפי ההשתוללויות הבלתי פוסקות של סנג'יב בבטן זה די ברור שהוא מחפש את הדרך החוצה כבר מהחודש השביעי. נותר רק לקוות שהתחינה הנרגשת שאנחנו לוחשים לו מדי בוקר תוכיח את עצמה. לא עדיף להתחיל את היחסים בינינו בטוב?
תחזיקו לנו אצבעות.
| |
שיח צנוניות בעברית צחה
ככה מתנהל החודש האחרון שלנו באמסטרדם: אני נורא מנסה לכבד את השביזות שלו מהחזרה הצפויה לארץ; הוא נורא מנסה לכבד את הציפייה השקטה שלי לקראתה.
אנחנו מנסים לנצל את הזמן שנותר כדי ליהנות ולהיפרד כראוי מהעיר האהובה עלינו. מטיילים בשכונות ובאזורים שאנחנו עדיין לא מכירים, מחפשים יעדים לטיולים קצרים מחוץ לעיר ומתייחסים לכל סיבוב בסירה כאילו הוא האחרון- הרי אין לדעת מתי יגיע הסתיו בבת אחת ואתו הקור (כרגע נראה שהוא בדיוק הגיע).
בעצת הברסאים למודי הניסיון אנחנו מתחילים את תהליכי הבירוקרטיה הישראלית: מבררים את ההטבות שמציע משרד הקליטה; מחפשים ברשת דירות להשכרה (בת"א! על מה לעזאזל חשבנו?) ומרחרחים לגבי אפשרויות עבודה. אבל קודם כל רצינו להשיג אישור רשמי להיותנו 'תושב חוזר', כזה שיעניק לנו הנחה במחיר הטיסה לארץ והרבה יותר חשוב- מטען חורג של 55 ק"ג לנוסע. בשביל זה צריך להגיע לשגרירות בהאג עם הדרכונים ולהראות לחבר'ה שבמשך השנתיים האחרונות לא שהינו במולדת ארבעה חודשים ברציפות. פשוט, לא?
{זהירות- הקטע הבא מכיל תעלולי בירוקרטיה נבזיים ועלול לייגע אותך למוות}
באופן לגמרי בלתי מפתיע שגרירות ישראל בהולנד שוכנת בבנין נחבא ועלוב, ואני מתכוונת לסבנטיז במובן הכי רע של העשור. אחרי הבדיקה הביטחונית המתחייבת שוגרנו מעלה במעלית אל המחלקה הקונסולארית ומצאנו את עצמנו בקיטון פורמייקה ובו שולחן שעליו ערימת עיתונים ישראלים עתיקים, כמה כיסאות, קומץ אנשים, שלושה עציצי פלסטיק ושני אשנבים. אחרי עלעול בערימת גיליונות רייטינג מהדורת סתיו 2005 (אני) וארבעים סודוקו (הוא) סופסוף הגיע תורנו.
הנציגה החביבה שמעבר לחלון המשוריין שאלה בחשש למתי מתוכננת הטיסה שלנו, והיא ידעה בדיוק למה היא חוששת- מסתבר שהפרוצדורה של בדיקת הכניסות והיציאות שלנו מנתב"ג מול משרד הפנים (שתיים וחצי דקות חיפוש במחשב פלוס זמן הדפסה) עלולה להימשך לא פחות משלושה חודשים. "אני מצטערת, אני מבינה שזה מגוחך, אבל זו הנחתה חדשה שגם אני שומעת רק עכשיו...", היא הוסיפה בהתגוננות.
אני אחסוך מכם את הרצף המלא של שלבי התגובה שלנו, מהתדהמה הראשונית ועד להשלמה עם הידיעה שצנוניות גדלות לא רק באדניות של השגרירות ההולנדית  .
"אני מציעה שתדברו על זה עם הקונסול. הוא בישיבה כרגע אבל אם תמתינו חצי שעה הוא ייגש אליכם", הציעה הצנונית מיוזמתה.
"הקונסול בכבודו ובעצמו! נו, לפחות בבירוקרטיה הישראלית יש מישהו בכיר ומוסמך שמספק תשובות", מלמלנו לעצמנו וחזרנו בצייתנות אל העיתונים המצהיבים. ארבעים וחמש דקות עברו-חלפו ביעף עד שנקראנו שוב לאשנב (בתוספת מבורכת של עוד ישראלית עם אותה הבעיה). הפעם ניסתה הנציגה לשכנע את שלושתנו להשלים עם הגזירה ופשוט לרדת מהעניין, אבל אנחנו כבר דרשנו בעברית צחה לדבר עם האחראי! אנחנו לא הולכים לשום מקום! תגידי לקונסול שאנחנו מחכים!
הגיע הקונסול. שפך עלינו רפליקות משויפות שזיהיתי היטב מעברי הזוהר כנציגת שירות לקוחות, כולל רמיזה עדינה שזו בכלל אשמתנו שלא ביררנו מראש ושמדובר בפרוצדורה מוכרת וותיקה, אבל זה לא עזר לו בגלל שגם אנחנו וגם הבחורה דווקא ווידאנו לפני שהגענו מה נדרש, לא רק באתר של משרד הקליטה, אלא גם בשיחה טלפונית עם נציגות השגרירות עצמן. אה-אהה! בשום מקום לא צוינה סחבת של שלושה חודשים, אפילו לא של שבוע, אז נא לא להתנער מאחריות בבקשה! השיחה הסתיימה כצפוי: אנחנו ביקשנו יפה שיתחשב בעובדה שאנחנו חייבים לטוס בעוד חודש כי זה כרוך בחוזי דירה, לימודים ועבודה, והוא הבטיח שינסה באופן אישי לזרז את התהליך עבורנו. יה רייט, לא בונים על זה. חוט פור דוממה  .
אולי אתם תוכלו לעזור לנו למצוא דירה בת"א? סיכוי קלוש, אני יודעת, אבל שווה לנסות... לפחות שני חדרים, חניה ומיזוג זה מאסט עבורנו, ואחרי מה שאנחנו משלמים פה מעל התעלה אנחנו מוכנים לשכ"ד גבוה. מישהו? משהו??
אה, אנחנו מחפשים גם אוטו J.
אני רק מקווה שהמזל הטוב שמלווה אותנו מאז שהגענו לפה לא יעזוב אותנו בארץ. אמן.
קאמבק רגעי לפינת ביקורת המסעדות האמסטרדמיות:
Bickers a/d Werf
Bickerswerf 2, 020-3202951
המיקום: על מזח עץ קטן בפינת החמד Prinseneiland בשכונת האיים המערביים ((Westelijke Eilanden .
העיצוב: פשוט ומזמין בחוץ, קצת יותר מעוצב ומושקע בפנים.
מה הקטע: התיישבנו כדי לשתות בירצ'יה על המים, הזמנו ארוחת ערב בעקבות הצצה בתפריט המסקרן (מושקע באופן מפתיע יחסית לחזות המקום).
האוכל: מנות מעניינות בפוטנציאל, המון כוונות טובות, ביצוע חלש ומאכזב.
שירות: איטי ומתעלם בסגנון הולנדי אופייני, אבל כשכבר מישהי מגיעה היא עושה את זה בחיוך ואכפתיות.
אז מה? להקשיב לאינסטינקטים ולהסתפק בבירה צוננת בניחוח תעלות מול הנוף המרגיע. לא לשכוח את כלל הברזל למסעדות בהולנד: תמיד עדיף לאכול בבית.
ממעמקי הספה שמעל התעלה הרגשנו כמה שהשנה שמסתיימת הייתה קשה במולדת, ובמישור האישי אנחנו מכירים לפחות שלוש משפחות שונות שחוו לאחרונה אובדן נוראי. ההדים שמגיעים אלינו עצובים, מטלטלים ומבהילים ועושים ריפרש רציני על המשמעות הבנאלית של ברכת שנה טובה. אז אנחנו מאחלים לכולם שהשנה החדשה תהיה באמת טובה.
הספירה לאחור מתחילה מעל התעלה
| |
ספונטני כמו גזר
שעת אחר צהרים ביום ששי, היום האחרון לסאמר-סקול של הפרעסר וללימודי התואר שלו בכלל. אני יושבת מול המחשב וכותבת משהו שהבטחתי לעורכת, ברקע בדיוק הסתיימה תכנית הרדיו האלמותית 'כאן, שם, ובכל מקום' וצלילי סקסופון ממלאים את הסלון. בחוץ 25 מעלות והברווזים מגעגעים בתעלה. הכי חזיילך בעולם.
הטלפון מצלצל, זה הפרעסר. "סיימנו את השיעור וג'ואנה, אנה-לי ואני חושבים לשבת לאכול איפשהו. את רעבה?".
"קצת רעבה, אבל אני בדיוק כותבת את הדבר הזה שהבטחתי לעורכת. סופסוף נכנסתי לשוונג, אני לא רוצה להפסיק".
"אז אולי אני אבוא אתן הביתה ונאכל סתם משהו פשוט, נניח פסטת הבית?"
"אוקיי, כל זמן שזה רק שתיהן ולא יפריע להן שאני אשב בצד ואכתוב, אין לי בעיה".
"טוב, אנחנו עוברים בסופר וכבר מגיעים".
חמש דקות עוברות, צלצול באינטרקום. זה אלן, הוא יודע שהפרעסר והבנות עדיין לא הגיעו, הוא פשוט יצא לפניהם והקדים קצת.
"מה, גם אתה באת לארוחת ערב?! ז'תומרת כן, בטח, בוא תעלה!".
אני ואלן יושבים ומעשנים סיגריה מעל התעלה. אני מנסה להסביר לו מה קורה בישראל בימים אלה, אבל מגלה שממש לא בא לי לדבר על זה. לא הפעם. טלפון, זה שוב הפרעסר.
"רק רציתי להגיד לך שכנראה יגיעו עוד אנשים לארוחה..."
"אני יודעת, אלן פה".
"הוא כבר הגיע? טוב, הוא לא היחיד, יש עוד כמה בדרך. היום האחרון של הלימודים את יודעת, לכולם מתחשק להיות ביחד..."
"מהמם. טוב, אם יהיו פה הרבה אנשים לפחות אף אחד לא ירגיש שאני יושבת בצד וכותבת".
חצי שעה מאוחר יותר הבית כבר הומה אקס-סטודנטים צוהלים. אני מול המחשב בטרנינג המרוט שלי, מעמידה פנים שאני לא שם אבל זה לא עובד. טראוויס מתיישב לידי בעליצות ושואל אם שמעתי שממשלת הולנד התפטרה (בטח שמעתי, מזל שבדיוק באותו צהרים פגשתי את האדווקט וקיבלתי הסבר מפורט). אני מתחילה לענות אבל שוב צלצול באינטרקום. זו ג'אניס. היא נכנסת ולוקחת את הכסא הפנוי היחידי בחדר – ההוא שמול המחשב שלי כמובן. אני נאנחת בהשלמה, העורכת תיאלץ להמתין עוד יום.
כמו נס פך השמן, הפרעסר מפשפש במצרכים ומצליח לייצר קבבונים בטחינה למנה ראשונה ופסטה למנה עיקרית ללא פחות מתשעה סועדים. רגע לפני הקינוח (גלידה מהסופר, כי לא צריך להגזים) שוב צלצול באינטרקום. מה לעזאזל??? אני מסתכלת על הפרעסר, מי עוד נשאר?! וידהי ונילס, כמובן, וגם דירק אתם. נגלה של קפה, קצת אוזו שניקוס הביא מהביקור ביוון, שוט של וודקה אסטונית שהביא אלן. באחת בלילה כולם עוזבים, מותירים אחריהם בקבוקים ריקים, מאפרות גדושות וערימת כלים. הפרעסר ואני מסתכלים סביבנו ומחייכים. כבר לגמרי שכחנו מה זה ערב חברים ספונטני J.
שיט, הייתה אמורה להיות פואנטה לסיפור הזה... אה כן, הלימודים של הפרעסר הסתיימו, פיניטו, קאפוט! הקלה גדולה מצד אחד, מצד שני החבורה מתפרקת וכל אחד פונה לדרכו: אלן וג'ואנה התקבלו ללימודי דוקטורט באוניברסיטה בטרייסט ויבלו את ארבע השנים הבאות באיטליה, אנה-לי בבריסל, וידהי ונילס עוברים לאנגליה, ניקוס והאנה עדיין מתלבטים איפה יבלו את השנה הבאה וטראוויס וג'ניס יישארו לעבוד באמסטרדם (הוא כבר קיבל שלוש הצעות!). רק הפרעסר עדיין צריך לכתוב את עבודת התזה שלו ואז לחזור ללבנט הבוער... L.
עוד נדסקס על זה בהמשך.
בינתיים, הנה הנגלה הראשונה של בוגרי לימודי המאסטר במדעים קוגניטיביים באוניברסיטת אמסטרדם. אנחנו באנו להריע לאנה-לי, ניקוס וטראויס -שסיים בהצטיינות. שאפו! (הפרעסר צפוי להיות בנגלה הבאה בספטמבר).
וזו לא החבורה היחידה שעוברת שינויים. חברינו הברסאים עזבו את הבית בברצלונה, ארזו את עצמם ואת הנסיכה הקטנה לתוך ואן ויצאו לטיול פרידה מספרד לפני החזרה לארץ הקודש. אינשאללה בדרך הם יעצרו לביקור אצלנו. גם הקפריסאים אמרו ביי ביי לחוות הדגים ועושים עלייה מחודשת למולדת בימים אלה ממש, ואנחנו כבר התחלנו את הספירה לאחור (כאמור, עוד נדסקס על זה בהמשך) ויש מצב שהסמנכ"לית וזנדרה יצטרפו לא הרבה אחרינו. וואו.
צ'מעו את הסיפור הכי ישראלי ששמעתי מזה הרבה זמן. שלשום נכנס איזה פסיכי באמ-אימא-שלי בפול ספיד מאחורה (זאת אומרת שהמפרגנת עברה תאונת דרכים, אבל באורח נס הכל בסדר!). רגע אחרי ההתנגשות הגיח איזה צדיק וצעק לנהג: "תתעלף, תתעלף! תשכב בלי לזוז ותעצום עיניים!". המפרגנת, שחילצה עצמה מהרכב המעוך ועשתה כמה צעדים מהוססים, זכתה גם להמלצה חמה: "גברת, מה את עושה? תחזרי לאוטו, תשחקי אותה שאת לא יכולה לזוז. יאללה, תתפרי את הביטוח!". טוב, למפרגנת היה יותר דחוף באותו רגע לוודא שכל המערכות שלה פועלות, אבל הנהג השני אכן עצם עיניים ושיחק אותה מת. עד כדי כך שהמשטרה שהגיעה הזמינה אמבולנס לכבודו. המפרגנת, שגם הוכנסה לאמבולנס ליתר בטחון, מספרת שהחובש שבדק את הנהג המעולף היה אובד עצות: "הכל בסדר אצלו, אני לא מבין למה הוא לא מתעורר!". מעניין איך החזירו אותו לחיים בסוף.
יאללה מה נהיה כולם נפלו פניהם? מה עם קצת תרבות, קצת פסטיבלים?
בתרועת הפסטיבלים הפעם JULIDANS שמתקיים מדי חודש יולי ועניינו- סורפרייז סורפרייז, הופעות מחול מרחבי העולם. הסמנכ"לית הציעה לראות הפקה ארגנטינאית-גרמנית בשם Back to the present של אנסמבל Dorky Park וטוב שכך, כי זאת הייתה הופעה ממש מעולה J. מיקס של אסוציאטיביות הזויה סטייל מונטי פייתון (המערכונים המוקדמים), דמויות שיצאו מסט של אלמודבר, ואד קל של טריינספוטינג באוויר. הרקדנים הם גם שחקנים וגם זמרים ופס הקול מלא בשירים שיושבים בול (נכון שפשוט מתבקש לכוריאגרף ריקוד ל- I want you של אלביס קוסטלו?). הסמנכ"לית החליטה מיד שאחד הרקדנים הוא לא אחר מאשר השחקן הגרמני מ'ללכת על המים' (קנוט ברגר), ואני החלטתי מיד שאחד הרקדנים הוא ישראלי. שתינו צדקנו, אגב. גאונות על.
דיווח לקינוח ממסעדה שהייתי בה עם האדווקט. והפעם ביקורת של הדיוטים, למה הפרעסר לא נכח:
Bond
Valeriusstraat 128-b
020-6764647
(סגור בימי ראשון)
מה הקטע? מסעדה מלאת סטייל בקרבת משרדים מלאי סטייל.
המיקום: שכונה יאפית עם נוף לפארק (אמצע הוונדלפארק). בתים ששווים הרבה ומשרדי עו"ד לרוב.
עיצוב ואווירה: לגמרי הרצליה פיתוח- מעוצב, מוקפד, מודע לעצמו. אבל האמת היא שבכלל ישבנו בחוץ, באווירת קז'ואל.
האוכל: בהגדרה- מטבח צרפתי מודרני עם השפעה ים תיכונית. מנות מושקעות מבחינת חומרים וגם מבחינת המראה בצלחת. אני אהבתי את מנת הטונה הצרובה שלי שהוגשה עם קוביות תפו"א, זיתי קלמטה ועלעלים למיניהם. גם האדווקט גרגר בהנאה מהריזוטו שלו, אבל הלוא כבר הסכמנו שהוא הוא הפרעסר האמיתי.
מחיר: לאור כל הנתונים הנ"ל, איך יהיה זול?
סיכום: מסעדה מעניינת פה, אבל יש הרבה כמוה בישראל. אל תגיעו במיוחד, אלא אם כן טיילתם בפארק ופתאום התחשק לכם לאכול משהו מעוצב.
התות שלנו נאכל באכזריות. מישהו יכול להגיד לנו אם זה בגלל החום הכבד והשמש המלהטת, או שמא אשמתו של איזה חרק מנ-מניאק?
שמחה וצהלה מעל התעלה J
| |
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
