החיים מפתיעים.

אתה מצפה שכשיקרה לך הדבר שהגדרת אותו כנורא מכל, אתה לא תתפקד אתה לא תהיה עצמך.

אתה מצפה לחודשים של אבל ושל דמעות.

אבל אז זה קורה ובלית ברירה אתה מתמודד. אתה מעביר עוד יום ועוד יום ואז פתאום אתה מבין שהשד לא היה כלכך נורא כמו שחשבת שהוא יהיה.

בעצם אנחנו כלכך משותקים מהפחד ממה שיהיה ומלקיחת סיכונים בחיים שאנחנו נמנעים מלעשות את זה. ואז אנחנו נשארים באותו מקום כל חיינו.

המזל שלי היה זה שהצד השני החליט לשים לקשר האומלל הזה סוף.

אחרי ארבע שנים ארוכות ומשמעותיות ממש זה נגמר בנינו. וזה אומנם היה קשה, אבל לא כמו ציפיתי שיהיה.

אני באמת בסדר, ואני הרבה יותר מאושרת בלעדיו. הוא עשה לי כלכך רע. זו אומללות להיות תלוי בבנאדם אחד כלכך, זה חוסר אונים שהמצב רוח שלך מושפע מהיחס שאתה מקבל ממישהו מסויים.

עברה חצי שנה מאז, וזה מטורף איך שהזמן עובר מהר.

בהתחלה היה בכי, אבל גם לא יותר מדי. לא הייתי יכולה לשבת עם עצמי ולחשוב. לא חשבתי. הייתי בצבא עם אנשים, ואז הייתי בסופש בבית עם אנשים. יוצאת בתדירות מפגרת. העיקר לא להיות לבד עם עצמי. ואחכ הגיעה התחושה הזו של החוסר ביטחון, שאין לי באמת עוגן להשען עליו.

ואז פשוט למדתי לבנות את עצמי מחדש. השקעתי בחברות שלי ובמשפחה שלי ובעיקר בעצמי.

אני לא יכולה לשקר ולהגיד שאני לא חושבת עליו יותר. אני חושבת עליו אפילו כל יום. אבל בדרך אחרת. וגם אם אני חושבת עליו אני מתמודדת עם זה אחרת.

אני חושבת שהדבר הכי גדול שקיבלתי מהקשר האומלל הזה הוא פשוט מדריך מה ל-א לעשות. אני יודעת מה אני מחפשת בבחור, אני יודעת איך להגיב ואני הרבה יותר בוגרת. אני יודעת לזהות מתי האהבה היא חד צדדית. והכי חשוב, אני יודעת, או לפחות מקווה שאני יודעת, מתי ללכת, מתי לוותר.

פרק משמעותי בחיים שלי בהחלט הסתיים. הקשר המעיק הזה נגמר. ואיתו גם נעלמו עוד אנשים שבלית ברירה היו צריכים להעלם. התיכון נגמר, השנה בבית נגמרה. אני בצבא ויש לי כלכך הרבה אנשים חדשים בחיים שמכירים אותי בתור עצמי וזהו. אפילו לא יודעים עליו. וזה שינוי מרענן.

בחודשים האלו שלא הייתי פה גם המצב בבית היה על הפנים.

ההורים שלי הגזימו מכל הבחינות.

מדהים איך אנשים יכולים לטאטא את כל הזבל מתחת לערימות של כסף וחיים יפים.

ואז הלכלוך יוצא וצריך להתמודד איתו. ולראות את אמא שלי בוכה כל יום.

ולדבר עם אבא שלי בשבילה כי הוא לא יכול לדבר איתה בלי לצרוח. ואז לספוג את הצרחות שלו עלי.

ולהתעסק ביותר מדי כספים ולהציע דרכים לאמא שלי לדפוק את אבא שלי בחזרה.

בחיי שזה נראה על הכתב כלכך מעוות. לא מאמינה שאני לקחתי חלק בכל הדברים האלו.

אבל העיקר הוא שהיום, היום אבא שלי הבין שהגזים ועל פניו, נראה כאילו הדברים הולכים להסתדר ויהיה בסדר.

זה לא יהיה בדיוק בסדר, כי הם הולכים לגור בנפרד, וזה הולך להיות שונה מכל מה שהכרתי עד עכשיו אבל זה הולך להיות הרבה יותר טוב מלחיות בבית משוגעים שמבחוץ נראה הבית המושלם עם המשפחה המושלמת.

מה עוד קרה היום? הודיעו לי שעברתי ואני יוצאת לקצונה. אני לא יכולה לשמוח בכלל, כי זה לא באמת מה שאני רוצה. זה נראה עוד משהו שאני יכולה לעשות ולא באמת גיבשתי דיעה בנוגע לעניין. הקטע הוא שאין לי זמן לגבש דיעה. זה קורה ביום ראשון. אזהחלטתי "לזרום". אני אוהבת את המילה הזאת "לזרום".

זאת הדרךשלנו להרגיש כאילו לא לקחנו החלטה ואנחנו רק "רואים מה יקרה" כשבעצם החלטנו שכן..

לא נורא, תמיד אפשר לפרוש בדרך.

בזמן האחרון אני חולמת בענק. ואני מתעניינת בפוליטיקה ובחברה שלנו. ואני מתעניינת בללמוד ובלעבוד ובלהרוויח כסף.

ואז אני צריכה להזכיר לעצמי לקחת את הזמן. שלא אתחרט שרצתי מהר מדי ושכחתי להנות ממה שבדרך. החיים כלכך קצרים!! אני רוצה לעשות כלכך הרבה. אני רוצה לכבוש את העולם