הרגע הסתיים שיעור ספורט ואני יושבת לי פה, על הספסל מול הכיתה שלי ליד שאר הספסלים. עדיין לא היה צילצול ובגלל זה אין הרבה ילדים מחוץ לכיתות. רק מי שהבריז או מי שהשיעור שלו כבר הסתיים.
מקבוצה אחת של ילדים, שמעתי דיבורים על הרוחות שבים, גלשנים, גובה הגלים וכאלה..
מקבוצה אחרת של ילדים, שמעתי דיבורים על מחשבים.. אייפקים ושאר טכנולוגיה מתקדמת.
ראיתי קבוצה אחרת שומעת מוזיקת דיכאון, שמתחלפת עם מזרחית מדי פעם. אחד מהם גם הוציא את הקופסה והתחיל לשאול בצעקות: "מי נגע לי בסיגריות?"
ראיתי גם עוד כמה ילדים מתגלגלים בדשא וצוחקים.. עושים צחוק מהחיים, אם אפשר לקרוא לזה ככה. הם לבושים בשחור ובעלי שיער ארוך. צוחקים אחד על השני. צוחקים על החיים עצמם.
אני ממשיכה לשבת בספסל לבד, ומבינה שביה"ס מחולק לקבוצות-קבוצות של סוגי בני אדם. שונים לגמרי אחד מהשני, ומבינה שאני לא קשורה לאף אחד מהם. מאז שהכרתי אותך, אני לא מצליחה להתחבר לאף-אחד. כל הזמן אני נזכרת בך, ובחברים שלך. בכמה שנהננו פעם, בכמה שלעולם עוד לא נהנה ככה. מאז אותו היום שהפכנו לידידים, קשה לי להתחבר לאנשים. אני כל הזמן משווה אותם אליך. אליכם. וזה קשה לי. אתה חסר לי. ואני אוהבת אותך.
נראה לי שאני לא אפסיק לאהוב לעולם. גם ביום שאמצא אהבה אחרת, אתה תמיד תשאר בראש שלי. בלב שלי. כי אתה היית האהבה הראשונה שלי. אני יודעת שלעולם לא נחזור להיות כמו פעם, ואני יודעת שאתה דווקא כן רוצה. ולמרות הכל, משום-מה אני בטוחה שזה לעולם לא ייקרה וזה לעולם לא יחזור לעצמו. פשוט יודעת. כמה שננסה. כי עכשיו, אתה השתנת. אני השתנתי. פעם? היינו דומים. אבל אחרי שניתקנו את הקשר התפצלנו לשני כיוונים נפרדים, שונים לגמרי אחד מהשני. השיחות שלנו כבר לא מה שהיו פעם, כשאני רואה אותך, אני כמעט ולא מזהה אותך. אנחנו אומרים שלום מהיר ומתרחקים מהר אחד מהשני. אולי מבושה? אולי בגלל מה שקרה? או לא קרה?
קשה לי לחשוב על כמה שאתה רחוק. וקשה לי לחשוב שלעולם לא תתקרב בחזרה.
אבל עכשיו, פגשתי בן אדם שונה ממך. מההתנהגות שלך, מהמעשים שלך. ולמעשה, אפילו הצלחתי להתאהב בו. אבל זה לעולם לא יהיה חזק כמו שזה היה אליך. וזה לא בגלל שאני לא אוכל להתאהב עוד אף פעם, אלא רק בגלל שכבר התרגלתי אליך.
למעשה, המכתב לא הסתיים.
מישהו פתאום הופיע ושאל: "מה, את עושה שיעורים באנגלית? מה היה?"
ואז סיבבתי מהר את המחברת, כי השם של הנמען היה רשום בגדול בתחילת הדף. סגרתי את המחברת אחרי שהוא הלך, ונכנסתי לכיתה.
לפני שכתבתי את המכתב, הייתי מאוד מצוברחת. המכתב קצת עודד אותי, פירקתי משהו.. אבל לא את הכל.
המשכתי להיות מצוברחת גם בהמשך.
אבל למזלי, ישבתי ליד מיקי ועמינדב שבמשך שעתיים שלמות הצחיקו אותי עד לדמעות.
המכתב? לעולם לא יימסר.
הסוף? לעולם לא יירשם.
ואני? אשמור הכל לעצמי.