החיילת שתכתוב את פקודת השחרור שלך נמצאת כרגע בטיול שנתי בי"א.

ממש לפני כמה שעות אני ואמא התחלנו לדבר וסיפרתי לה שאני רוצה לקנות כבר ת'מיטה וחצי ולשנות את כל החדר.

ואז היא אמרה לי שמחר אנחנו הולכים לחריש ונראה כבר מה נעשה.

חריש?! השם הזה היה נשמע לי מכור. ומה לעזאזל אנחנו הולכים לעשות שם? ואיך זה קשור למיטה וחצי?!

חריש.. חריש.. ניסיתי להיזכר מאיפה השם הזה מוכר לי.

ואז נזכרתי שהיום כשאבא החזיר אותי מהבית של עמי, אבא ואני התחלנו לדבר באוטו.. והוא סיפר לי שמחר יבואו אלינו אורחים לאכול ארוחת בוקר, ובצהריים ניסע למקום ששמו "חריש" אז אני צריכה לקום מוקדם.

שאלתי אותו מה יש לנו לחפש שם.. והוא אמר לי: "אנחנו הולכים לראות בית".

זה עבר לי ליד האוזן. אני כבר רגילה שאבא מספר לי שטויות כאלה. כבר שמעתי המווון סיפורים של: "אנחנו עוברים לקיבוץ כפר גליקסון" או ש"עוברים למושב מאור" אז לא ממש התייחסתי לזה.

בסוף הסתבר שזה נכון.

ובלי שום הזהרה מוקדמת! ובלי שום התייעצות!!!!!

מחר אנחנו הולכים לראות ת'בית הזה שאבא ואמא רוצים לקנות.

שעה אני ואבא שלי התחלנו להתווכח. "מה?! למה?!?!" התחלתי לצעוק ולהתעצבן כמו משוגעת.

ואז ההסברים של אבא נשמעו לי כ"כ הגיוניים.

על זה שיש לנו 5 חדרי-שינה כשאנחנו בעצם משתמשים רק בשניים כי סלין עברה דירה וגם ככה היו לנו 2 חדרים ריקים עוד לפני זה.

ועל זה שאנחנו גרים בשכירות. וזה או שעוברים לבית הקודם או שקונים חדש. ואף אחד מאיתנו לא רוצה לעבור לגור בבית הקודם. וגם ככה הוא מושכר לאנשים אחרים. אז נשאר רק לקנות בית חדש.

אז כבר הפסקתי להתווכח.. ואמרתי שאני מוכנה לעבור.

מסתבר שאני אשאר באותו הבצפר.

אבא ייקח אותי כל בוקר לבצפר בבקרים, ואחרי הצהריים אני כבר אקח אוטובוס לשם.

הם כבר ביררו את כל זמני האוטובוסים, אז כנראה שהם רציניים.

וואו.

קשה לי לחשוב על להיות רחוקה מפה. מהחברים, מהבצפר, מחדרה..!!! אמא'לה. אף-פעם לא גרתי מחוץ לחדרה. נולדתי כאן. וכמה שהעיר הזאת מעפנה.. אין.. אני אוהבת אותה. כולם מכירים את כולם.. זו עיר קטנה כזאת.. בלי יותר מדי בעיות. יש לי מקומות קבועים לבילוי.. חברים קבועים.

כנראה שלמרות מה שההורים אומרים על זה שאני אשאר בבצפר הזה.. אני לא אעשה את זה.

אני חושבת שאני ארצה לעבור לבצפר שקרוב לשם. לבית. להכיר חברים חדשים.

כי.. המםם.. אם אני אלמד פה בחדרה, שם לא יהיו לי חברים. כי ככה בעצם רוכשים חברים.. מגיעים לבצפר ומכירים ילדים חדשים.

אני מכירה ילדה שגרה פה בנווה חיים כבר משהו כמו שנתיים וחצי שלומדת מחוץ לעיר. היא לא מכירה כאן אאאףף-אחד מלבדי! אלוהים, איך אפשר לחיות ככה? כל היום להיות בתוך הבית, מול המחשב או הטלפון ולדבר עם חברים שגרים רק עשרות קילומטר ממך?! בלי לצאת מהבית, בלי להכיר אף-אחד. להיות סגורה בתוך ארבע קירות.

בכל אופן, אחרי שאמרתי לאבא שאני מוכנה לעבור ושאני אעזור להם אם צריך.. העיניים שלי התמלאו בדמעות אז רצתי במדרגות ישר לחדר שלי כדי שאמא ואבא לא ייראו שאני בוכה. גם ככה קשה להם לעבור מפה. זה הרבה הוצאות, וזה וויתור על המון דברים. והשקענו המון על הבית הזה.. וכמה שהתלוננתי כל יום לאמא ואבא שאני שונאת ת'בית הזה.. עכשיו אני מבינה כמה אני אוהבת אותו. כמה יהיה לי קשה לעבור :(

בכל אופן, לא נראלי שמישהו קרא את כל זה.

זה היה בעיקר בשבילי.

לא היה לי ממש למי לספר.

דווקא היה לי יום ממש כייפי. והוא נהרס.

עוד מעט אני יוצאת לגל סבי ואז לישון אצל שירן.

מקווה שהבאסה תעבור מהר.

לילה טוב.