החיילת שתכתוב את פקודת השחרור שלך נמצאת כרגע בטיול שנתי בי"א.

כל בוקר, אם אני יוצאת מספיק מוקדם, אני רואה את הילדים מהיסודי מחכים להסעה שלהם בקצה הרחוב של הבית שלי..

בד"כ הם באים לבד.. יוצאים מהבית ומחכים לתחנה עם שאר החבר'ה.

ואם הם בכיתה א', אז לפעמים אחד ההורים באים מלווים אותם. או אחד הסבים.. לפחות בהתחלה.

אבל יש שם ילד אחד, שתמיד מגיע עם סבא שלו.

מאז שאני זוכרת שהוא התחיל ללכת לבי"ס יסודי, הוא נמצא שם עם סבא שלו. כל בוקר. וזה לא משנה שאותו ילד כבר בכיתה ד'.

אותו סבא מלווה אותו עד לתחנה שבה התלמידים מחכים, ומחכה איתו עד שיגיע האוטובוס.

כל בוקר, אם אני יוצאת מספיק מוקדם, אני רואה את זה במשך 7 השניות שאני עוברת שם.

אבל מה קורה אם אני יוצאת מאוחר מדי? וההסעה של התלמידים כבר חלפה?

התלמידים אומנם כבר לא מחכים, אבל הסבא תמיד שם. עומד באותה הפוזה, כל בוקר.

ושם זה לא נגמר.

זה לא משנה אם אני חוזרת מספיק מוקדם, וזה בעצם לא משנה מתי אני מסיימת באותו היום. הוא עדיין שם. עומד באותה הפוזה שראיתי בבוקר.

זה לא משנה אם למדתי שעתיים באותו היום, וזה גם לא משנה אם למדתי 7. הוא יהיה שם.

לפעמים אני מגיעה באותו זמן שבה ההסעה מגיעה. התלמידים יורדים, ולפתע חיוך ענקי עולה לו על הפנים, לאותו זקן. ואז הם צועדים לכיוון הבית.

אותו סבא חי בשביל הנכד שלו. הוא המשמעות לחיים שלו, הוא הסיבה שלמענה הוא חי.

אני לא יודעת למה כתבתי את זה..

אבל זה עבר לי כל היום בראש, האיש הזה, העמידה שלו, הנכד..

לא יודעת, הייתי צריכה להוציא החוצה, כנראה.

בכל אופן, שבועות נקי מביצים ושמח.

חופש נעים.. ותנצלו אותו כמה שאפשר!