"ג'רארד!!" העירה אותי הצעקה. הקול היה מוכר לי, זה היה מאייקי.
כשפתחתי את עיני, ראשי החל בפתאומיות לכאוב ולהסתחרר... לא יכולתי לראות שום דבר בבירור.
"אני לא מאמין ששוב שתית" הוא ניגש אלי במהירות, הרים אותי והושיב אותי על ספסל.
"תגיד, לא נימאס לך ?! לאן תגיע בסוף? למה לעזאזל אני צריך למצוא אותך זרוק באיזה רחוב, כשאתה שתוי לגמרי?! הא?" הוא אמר ברוגז ושמתי לב שיש בקולו נימה של דאגה.
למרות הכאב החזק בראשי, הצלחתי להתרכז בפניו למספר שניות, הוא היה רציני יותר מתמיד. הוא הסתכל ישר לתוך עיני ולא זז ממקומו. הוא חיכה לתשובה.
ניסיתי להתחיל להגיד לו משהו בתשובה, אבל כשהתחלתי להגות מילה לא מובנת תקפה אותי בחילה נוראית, הספקתי רק לקום לצעוד צעד ממאייקי והקאתי. ראשי שוב הסתחרר, הפעם יותר חזק ולא הצלחתי להמשיך לעמוד על רגלי. נפלתי על ברכי בעודי ממשיך להקיא.
לא נישאר בי עוד כוח, או עוד משהו בבטן שיכל לצאת.
ניסיתי לקום כדי להתרחק משם אבל לא הצלחתי, זחלתי משם והתיישבתי על האדמה. טמנתי את ראשי בידי והתחלתי לבכות, כל המחשבות פתאום התחילו להציף את ראשי, ושוב הרגשתי כאב נוראי בראש, כל כך חזק שכבר לא עמדתי בזה, ופשוט צרחתי, שחררתי הכול החוצה.
ככה מצאתי את עצמי, יושב על האדמה הקרה בפארק ציבורי, לא מצליח להתאושש, לא מצליח לקום.
מאייקי נשאר לשבת על הספסל והמשיך להביט בי באותו מבט מודאג ודמעה זלגה על לחיו. הוא מיהר להסתיר אותה, וניגב את הלחי בשרוולו.
לאחר כמה דקות, הכאב בראשי חדל מעט והמחשבות שוב החלו לעלות במעורבב...
"...מה יש לך?!"
"...הומו!!!..."
"... תחליט כבר מה אתה רוצה..."
"אני שונאת אותך!"
"תמות! פשוט תמות!" ניסיתי לסדר הכל ולהבין מה קרה לי...
מאייקי, שראה שנרגעתי קצת, בא והתיישב לידי. התחושה החלה לחזור אלי, הרגשתי את הגרון מתחיל לכאוב ולצרוב מאותן צרחות, הבנתי איפה אני והדמעות חזרו.
התחלתי לרעוד, מאייקי חיבק אותי, נשענתי עליו ופשוט בכיתי.
*Flashback*
"נו, בוא כבר!" אמרתי לפראנק כמזרז אותו לעלות לבמה כאשר אני מחזיר את העיפרון לתיק שלי,מעיף מבט אחרון בראי ומתחיל לצאת מחדר ההלבשה המאולתר שסידרו לנו. פראנק התעורר מהחלום שהיה בו כנראה כשבהה בנקודה לא מוגדרת בקיר, חייך אלי, קם ולקח את הגיטרה שלו. יצאתי מהחדר, מעיף מבט מזלזל בפראנק והולך לכיוון המדרגות שמובילות לבמה.
לא חיכיתי לפראנק, שגם לא ממש מיהר, ההתנהגות שלו בימים האחרונים הייתה חריגה...
אבל לא נתתי לזה להטריד אותי.
הלכתי בהליכה מהירה וקופצנית שהייתה האמת יותר דומה לדילוג. הייתי מאושר.
כל כך טוב לי! הלוואי שהכל ישאר ככה...
יש לי להקה עם החברים הכי טובים שלי, יש לי חברה, אני לא צריך לדאוג לכלום... מה אני עוד יכול לבקש?
מחשבותיי נקטעו כששמעתי את צרחות המעריצים, כשעליתי לבמה הם התגברו עוד יותר.
זה היה אולם גדול והוא היה מלא! אני לא מאמין, כל האנשים האלה באו לשמוע אותי, לראות את הלהקה!
על רגעים כאלו רק חלמתי, הרגשה מושלמת.
מאייקי ריי ובוב היו כבר על הבמה.
"אנחנו מי כימיקל רומאנס!!!" אמרתי בקול חזק ואחר כך הוספתי בקול יותר חלש "וכנראה שידידינו פראנק החליט לקחת את הזמן כי הוא פשוט נהנה יותר לבד עם הגיטרה שלו... אתם יודעים..." משום שרציתי לבדר קצת את הקהל ולא ראיתי את פראנק בסביבה.
לאחר כמה שניות הוא עלה לבמה בפנים מבוישות ורץ לחבר את הגיטרה למגבר שלו.
שוב הפרצוף הזה! מה קורה איתו היום!? הוא מסתובב ככה כבר כמה ימים עם החיוך המרוח הזה והמבט החולמני והיום הוא פשוט איבד את עצמו... אני מקווה שהוא זוכר מה הוא צריך לנגן.
"קבלו את פראנק!" אמרתי למיקרופון ושוב הוספתי הערה בקול יותר חלש "כנראה שהוא החליט שהגיטרה לא מספיק מענגת אותו..." ולא יכולתי להפסיק לחייך כשראיתי את המעריצות מהשורות הראשונות מתחילות להשתגע ולקפוץ במקום.
פראנק סיים לכוון את הגיטרה, סימן לריי והם התחילו לנגן את האקורדים הראשונים של I’m not Okay
מאייקי התרגש כל כך, ראיתי את זה על פניו. היה עסוק בגיטרה שלו, מנסה לא להסתכל על הקהל ולא שם לב שהמנגינה החלה, הוא התעשת רק לאחר כמה רגעים והצטרף. בוב הוסיף את הקצב, גם הוא בחיוך ואני התחלתי לשיר.
שמתי לב שאפילו הקול שלי יצא צלול מתמיד. זאת הייתה הופעה מעולה!
סיימנו לנגן את השיר הזה ועברנו לבא, ואחר כך עוד אחד ועוד אחד...
כשיצאנו להפסקה, שמתי לב שפראנק כל הזמן מסתכל עלי במבט המוזר הזה שלו, כשניגשתי אליו לשאול מה הוא רוצה, הוא הכחיש את העובדה שהוא בהה בי. זה דיי הטריד אותי למען האמת והלכתי לחדר ההלבשה לבדוק אם הכל בסדר בי. עמדתי מול המראה וחיפשתי כל סיבה שהיא שפראנק יבהה בי כך. לא היה בי שום דבר חריג לדעתי.
חזרתי לבמה וניגנו, הכל היה טוב... אפילו מעולה, למרות כל ההתרגשות, הצלחנו.
ואז הבחנתי בלורה. היא עמדה שם בקהל, בצד, ליד הקיר והסתכלה בי. היא הייתה כל כך יפה ושלווה.
לא יכולתי להוריד את העיניים ממנה, הלב שלי התחיל לפעום יותר מהר והקול שלי התחיל להיגמר. פשוט שרתי ויצאו צלילים לא נכונים! התחלתי להילחץ...
החלטתי ללכת כמה צעדים אחורה, לא להיות באמצע. אולי ישימו פחות לב אלי...
התחלתי ללכת אחורה ושוב שמתי לב למבט המוזר של פראנק. הייתי כל כך מרוכז במבט שלו וכשהלכתי עוד צעד אחד אחורה לא שמתי לב לקבל של הגיטרה של פראנק שהיה יותר מידי מתוח ,כיוון שהוא חיבר אותו אחרון כשהוא עלה לבמה באיחור. רגלי הסתבכו בו ונפלתי. הקבל ניתק מן הגיטרה של פראנק ורק אז הוא שם לב למה שהתרחש, שוב, כאילו הוא לא היה מודע שהוא בוהה בי. ראיתי את מאייקי וריי מתפקעים מצחוק ורציתי לקבור את עצמי. פחדתי להסתכל לקהל. רק בוב המשיך לתופף, הוא היה כל כך מרוכז בעצמו שלא שם לב לשום דבר שקורה.
פראנק, בניגוד לריי ומאייקי לא צחק, הוא רק חייך את החיוך המקסים והכובש שלו ועזר לי לקום. הוא חיבר את הגיטרה שלו והמשיך לנגן. החיוך שלו נתן לי אומץ להסתכל אל הקהל וכנראה שהם נרגעו כי כשהסתכלתי כבר לא היה מורגש או מוזכר שנפלתי. אני מבטיח שזה יכאב להם אחרי ההופעה! ריי ומאייקי יקבלו כבר את מה שמגיעה להם על הצחקוקים שלהם!
חיפשתי את לורה בקהל. היא כבר לא הייתה שם.
משום מה זה הקל עלי.
אחרי סיום השיר פראנק ביקש לצאת להפסקה.
מצאתי את לורה מאחורי הקלעים. היא עמדה שם וחיכתה לי.
רצתי אליה וחיבקתי אותה. היא ליטפה את פני ואמרה לי בלחישה אל תוך אוזני "אל תדאג. הכל יהיה בסדר וזה לא נורא כל מה שקרה עכשיו. פשוט תשכח את זה. ההופעה מעולה." ונשקה לי ברכות.
"תודה, כבר שכחתי " חייכתי. היא דחפה אותי קלות כסימן לחזור לבמה. למרות שרציתי להשאר שם הלכתי כמה צעדים אחורה כאילו הדחיפה שלה גרמה להם, הסתובבתי, עדיין מחוייך , והתחלתי לצעוד אל עבר הבמה. פראנק עצר אותי "אני צריך לדבר איתך רגע" ומשך אותי לצד
"מה קרה לך שם?" פראנק שאל.
"לא יודע... פשוט משום מה נורא נלחצתי ולא שמתי לב ו..." התחלתי לדבר יותר מידי מהר ופראנק קטע אותי
"אתה צריך לנסות לחשוב רק על מה שאתה עושה. להתנתק. כאילו רק אתה שם, הבנת? רק ככה תוכל להתגבר על ההתרגשות והלחץ..." אמר בקול מרגיע.
הוא הפנה לרגע את מבטו ממני ואחר כך הוסיף "אתה רוצה שעכשיו ננגן את הלנה? יהיה לך יותר קל לחשוב רק על המוזיקה, לא?"
"אני אנסה..." אמרתי וכשראיתי שהוא לא אומר כלום הסתכלתי בפניו וראיתי שוב את אותו מבט חולמני בעיניו.
רק הפעם הוא גרם לי להיבלע לתוך עיניו. לא יכולתי להפנות את מבטי, הייתי משותק.
אני חושב שעמדנו כך דיי הרבה זמן.
שמעתי מישהו מתקרב ומיד מיהרתי לסיים את השיחה "אני חושב שזה רעיון מצוין. ננגן עכשיו את הלנה. תודה פראנק" והלכתי משם.
כשצעדתי אל עבר אמצע הבמה לקחת את המיקרופון, ליבי שוב התחיל להלום בחוזקה. ניסיתי להתעלם מצרחות המעריצים, אך לא הצלחתי. רק כאשר החל השיר, הצלחתי לחשוב רק על המילים, על סבתא.
תראי איפה אני! את צריכה להיות גאה בי. תודה. תודה על כל מה שעשית למעני. לעולם לא אשכח אותך.
עד שנגמר השיר, שכחתי מקיומו של העולם. רק אחר כך, כאשר נבלעו האקורדים האחרונים של הגיטרה בצעקות המעריצים שהתחילו כבר לעצבן אותי, נזכרתי שאני על הבמה.
המשכנו לשיר הבא וראיתי את פראנק מתקרב אלי. הוא הסתכל בעיניי ושוב נלכדתי במבטו, לא יכולתי להסיט את מבטי ממנו. הוא גרם לי להרגיש שאין דבר מלבדנו בעולם. התחלתי להתקרב אליו, ושמתי לב שהוא היה ספוג בזיעה, ולמרות זאת, לא נרתעתי ממנו, ההפך, זה גרם לי לרצות לגעת בו, ללטף את שערו, לנשק אותו, להרגיש אותו.
הבטתי בו, הוא היה כל כך יפה... הוא ניגן ברוגע בגיטרה שלו והסתכל בעיניים שלי. יש לו עיניים כל כך יפות. איך לא שמתי לב? רציתי אותו. רציתי את פראנקי. להרגיש שהוא פה, שהוא שלי!
לא שלטתי בעצמי ולא הבנתי מה אני עושה. לא יכולתי להתאפק יותר. זרקתי את המיקרופון ונישקתי אותו. הוא נורא התפלא ואולי אפילו נבהל אבל לא התנגד, שכן לאחר רגע הוא הבין מה קורה, עזב את הגיטרה , חיבק אותי וגם כן התמכר לנשיקה. הרגשתי איך לשונו מוצאת את דרכה בפי, הרגשה מהפנטת שהרטיטה אותי מעט. אצבעותיי עברו בין שערו הרטוב מן הזיעה ועיני היו עצמות. המון רגשות הציפו אותי. מצד אחד הרגשתי שאני סתם מישהו שמסתכל במעשי אדם אחר, לא הרגשתי ולא האמנתי שאני באמת עומד שם ומנשק את פראנקי, שאני מעז לגעת בו, הוא כלכך מושלם. תמיד פחדתי. פחדתי שאני אהרוס, אשבור, אחלל את השלמות שלו. ובאותו זמן גם הציפה אותי הרגשה של אושר. כלכך הרבה פעמים רציתי לעשות את זה, אבל תמיד פחדתי, והרגשת הפחד הזאתי החזיקה אותי, איפשרה לי לשלוט על עצמי ולא לגעת בו. לשמור מרחק. הטעם שלו בפה שלי עשה לי את זה. כל כך הרבה זמן, כל כך הרבה זמן זה היה חסר לי... יכולתי להרגיש את הרעד בגופו, אולי הוא פחד ממני? אולי אני מכאיב לו? הוא נצמד אלי עוד יותר והרגשתי שעמד לו, גם לי התחיל לעלות... ואז נזכרתי שאני צריך לנשום. באמת שחכתי מזה, עד כמה שזה נשמע בלתי אפשרי. לקחתי נשימה גדולה ועמוקה בבת אחת ושמעתי לפתע שוב את אותן הצרחות של המעריצים והבנתי מה אני עושה.
אני מנשק את פראנק! מה לעזאזל... דחפתי אותו ממני ממש חזק, הרמתי מהר את המיקרופון ורצתי לקצה השני של הבמה כשאני מנסה להסתיר ולסדר את המכנסיים שלי. ראיתי שהוא נפגע, חוץ מזה שעכשיו אני חושב שדחפתי אותו יותר מידי חזק. מה עשיתי?! אני ממש דפוק בשכל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Helena345345