"אני חושב שאנחנו צריכים להתחיל לחזור למלון." אמר מאייקי, מחזיר אותי למציאות שכל כך רציתי לברוח ממנה.
"מה אתה מצפה ממני לעשות? אני לא יכול לחזור.." אמרתי בקול הכי רגוע שיכולתי.
"אתה צריך לדבר עם פראנק, בכל מקרה מתישהו תצטרך לעשות את זה.."
"ומה עם לורה?" נזכרתי בה ורציתי לשמוע מה מאייקי יגיד.
"אתה אוהב אותה?"
"היא לא אוהבת אותי... היא שונאת אותי. היא רוצה שאני אמות." שוב הדמעות עלו "אני מבין אותה. גם את פראנק."
"לא ענית ל-" הוא קטע את עצמו בגלל שהבין שתגובה שלי לא תהיה בפרופורציות.. לאחר כמה רגעים הוא הצליח לחשוב על משהו שלדעתי לא היה ממש מוצלח "אתה לא הייתה צריך לעשות את זה." אחרי שהוא כבר אמר את זה הוא שם לב שזה לא במקום והיה לו מבט חסר אונים שאומר שהוא רוצה לקחת את המילים שלו בחזרה.
"את מה?" אמרתי כאילו אני לא יודע רק כדי למשוך את זה עוד קצת למרות שמבפנים כבר צרחתי זרקתי והרבצתי לכל דבר אפשרי, אבל זה בפנים.. רוב מה שקורה לי זה בפנים. וטוב שכך..
"להתנשק עם פראנק." הוא פלט ורצה לסיים כבר את השיחה ולנסוע חזרה למלון.
"זה לא הייתי אני! זה הוא התחיל !!" לא הייתי מוכן להודות באשמה והאשמתי את פראנקי כמו ילד קטן.
"כן בטח. ג'ר, כולם ראו את זה. אתה נישקת אותו ואחר כך עוד דחפת אותו כמו איזה זבל לצד! הוא לא היה אשם!" הוא הזכיר את כל מה שרציתי לשכוח. עכשיו כבר הדמעות שרפו את העיניים הנפוחות והכואבות, לא יכולתי לסבול את זה עוד וכל הזעם שנאגר בתוכי יצא והתפרץ על מאייקי.
"אני יודע! אני יודע את זה! מה אני ניראה לך דפוק?! תראה אותי!" התחלתי לצרוח בכל הקול שנישאר לי ודמעות יחידות ניתקו מן הלחי ונפלו, מותירות שובל חם ומלוח המתקרר במהירות על הפנים המלוכלכות. " חבר שלי שונא אותי! חברה שלי זרקה אותי ורוצה שאני אמות! ואני גרמתי לזה!" לקחתי נשימה והמשכתי "אני גורם לכל כך הרבה אנשים סבל, עדיף שלא הייתי פה בכלל " קמתי והתחלתי לצעוד בהליכה לא יציבה אל העבר השני, מתרחק ממאייקי. נפלתי שוב.
פניו המחויכות של פראנקי עלו בדמיוני למול עיני ומנגד לורה היפיפיה שלי. לא, היא כבר לא שלי.
לא טרחתי לקום, פשוט נשכבתי על הדשא עם הפנים ברצפה ונתתי לדמעות לצאת. שיפסיקו כבר! אני לא צריך אותן! מי צריך את הדמעות המזורגגות אלו!?
שמעתי את מאייקי מתקרב ואומר "אתה מתכוון להשאר פה במצבך? כי אתה יודע, הוא לא ממש טוב. בוא נחזור למלון" כאילו זה לא היה הוא שצעק עלי רגע לפני.
"למה לי ללכת איתך? כדאי כשאני אחזור ואשמע גם את מה שבוב וריי חושבים על מה שעשיתי ואצטרך לסבול את המבטים המאשימים האלה שלהם?!" אמרתי כשפניי עדיין מוטחות בקרקע והוספתי "ואני גם לא אעמוד בלראות את פראנקי."
פראנקי?! למה אמרתי פראנקי?!
ג'רארד, תתאפס. פראנק.
היתה שתיקה.שתיקה ארוכה...
חיכיתי שמאייקי יגיד משהו אבל הוא לא התכוון אפילו לפצות את פיו.
"אני חוזר לג'רזי" אמרתי פתאום. מאיפה זה בא לי?! מה אני יעשה שם??
ומה אני יעשה פה? עדיף לחזור. לא, לא לחזור. פשוט להתרחק מכולם. להיות לבד.
התחלתי לחשוב על זה רק אחרי שאמרתי את זה.
"מה? למה?! אתה לא יכול! אתה עכשיו איתנו בסיבוב הופעות.." שתיקה.
"חוץ מזה שנשארו רק שתיים"
הטלפון של מאייקי צלצל .
משהיה בצידו השני של הקו נשמע נורא לחוץ ומודאג בגלל שהוא צעק, כמעט בכה אל תוך הטלפון. הקול נשמע בבירור מהמכשיר של מאייקי, שהרחיק אותו מעט מאוזנו.
"מצאת אותו?? אנחנו משתגעים פה. בראיין אומר שאם לא מוצאים אותו תוך חצי שעה הוא מודיעה למשטרה על חטיפה!!! מה אנחנו נעשה?!?? " זה היה ריי. זיהיתי את הקול שלו.
מאייקי ניסה להשחיל מילה אך לא ממש הצליח.
נשמעו רעשים ואז זה היה בוב שצרח "איפה ג'רארד???? מה אנחנו נעשה?!? ואם חטפו אותו?!! מה נעשה אז?"
והמשיך ליבב. למעשה זה היה די מביך אם לקחת בחשבון שאלו היו גברים בני 20+ ויבבו כמו ילדים שלקחו להם את הצעצוע.
"תרגעו רגע ותנו לי להגיד משהו!!!!" מאייקי הפסיק לנסות להגיד משהו אלא ממש צרח בתקווה שהם ישימו לב.
"הוא פה איתי והוא בסדר! תגידו לבראין שמצאתי אותו והוא לא נחטף."
לדעתי זה היה עדיף אם הייתי עכשיו בידי איזה חוטף שמאיים על חיי. גם ככה הם לא שווים כלום. בלי פראנק ובלי לורה אני כלום.
שמעתי ממכשיר הטלפון של מאייקי קריאות שמחה של בוב. "ג'רארד חי!!! מאייקי מצא אותו! פראנק! מצאו אותו!"
ואז הקול של בוב התחלש עד שלא שמעתי אותו עוד ואז ריי דיבר..
"איפה אתם? לבוא לאסוף אתכם או שאתה עם רכב?"
"אני כבר אביא אותו.. הוא יהיה בסדר."
"טוב אני אז אני מתקשר לבראיין שלא ידאג. אני רוצה לראות אתכם פה במלון עוד חצי שעה!"
"טוב, ביי" אמר מאייקי וניתק.
"הם חשבו שנחטפ-" מאייקי התחיל להגיד אבל קטעתי אותו "כן... כן שמעתי.."
"אה" אמר במבט נבוך.
"טוב קדימה בוא נתחיל לזוז"
"אני אמרתי שאני בא איתך? תפסיק להמציא דברים. אני חוזר לג'רזי" נדבקתי לרעיון ההזוי שלי, הכול העיקר לא לחזור.
"ואתה תפסיק לדבר שטויות ותהיה מציאותי, אתה לא חוזר ושום דבר. אתה נשאר בטור עד הסוף ואז תעשה מה שאתה רוצה."
"אני לא חוזר למלון!!!" עד עכשיו הייתי עם הפנים בדשא אך עכשיו כבר התישבתי והתחלתי לקום.
"אז לאן אתה מתכוון ללכת?! אתה לא יכול לעזוב את הטור. יש לך אחריות תגיד לי?? או שעכשיו הלהקה לא בראש העדיפויות שלך??"
הצלחתי לקום והתחלתי ללכת. עכשיו כבר הרגשתי יותר טוב ויכולתי ללכת בלי ליפול אבל עדיין הרגשתי רע. ממש רע.
"לא יודע. תעזוב אותי" אמרתי ולא הפנתי את מבטי אליו. אני לא יודע למה אמרתי את זה. לא באמת רציתי שילך.
הייתי צריך עזרה, תמיכה.
"תסתכל על עצמך! אני לא משאיר אותך ככה!" הוא התעקש למרות מה שאמרתי לו. הוא בא אלי ותמך בי ועזר לי להתקדם.
כשכבר כמעט יצאנו מהפארק אמרתי לו, קרוב "תודה, אתה לא יודע עד כמה אני מודה לך. אני אוהב אותך, מאייקי." אח שלי. הוספתי בליבי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Helena345345