The Black Parade - Ellen

אז העיצוב הוכן על ידי צוות לוצ'י :]

אהמ.

הינה הפרק שהבטחתי ^^" (הוא קצת יותר ארוך |כן בטח.. קצת...)

תהנו ...

פרק 4

כשהגענו לרכב כנראה שקעתי במחשבות שלי ונרדמתי כי כשהתעוררתי היינו כבר ליד המלון ומאייקי ניער אותי קלות כדי שאקום.

יצאתי מהמכונית בזהירות וצעדנו אל הכניסה של המלון.

"מאייקי, תקרא לריי בבקשה לפה, אני לא עולה עכשיו למעלה.. טוב?" אמרתי בקול חלש, להפתעתי הוא הנהן בהסכמה ונכנס למעלית שפתחה את הדלתות בצליל רגוע שמודיע על בואה.

נזרקתי על אחת הספות בלובי. חיפשתי משהו להתעסק בו בגלל שלא יכולתי לשבת בשקט.

מצאתי מחברת קטנה ועט שהיו על השולחן ליד הטלפון של המלון, לקחתי אותם והתחלתי לצייר.

לאחר כמה שניות הופיעו שם שתי דמויות, אחת של אישה ואחת של גבר.

הדמות של האישה תוקעת חרב אל ליבו של הגבר כאשר הוא נשען על ארון קבורה ומדמם למוות.

שמעתי לפתע שוב את אותו הצליל של המעלית שהפעם הדהד חזק יותר בראשי והצליח להרעיד את גופי במקצת.

תלשתי מהר את הדף שציירתי עליו וקימטתי אותו מחפש מקום כלשהו לזרוק אותו. לא מצאתי שום פח ולא ראיתי שום חור שיכולתי לדחוף לתוכו את פיסת הנייר המיותרת הזאת אז דחפתי אותה מהר לכיס. ראיתי את ריי מתקרב אלי וניסיתי להסתיר את כל הרגשות שאיימו להתפרץ.

"היי" הוא עמד מעלי וגירד בראשו.

"היי" עניתי לו באדישות למרות שרק רציתי לקפוץ עליו ולחבק אותו, אבל לא עשיתי את זה.

אפשר להגיד שהוא החבר הכי טוב שלי, אני מספר לו הכל. נו טוב, כמעט הכל. הוא יודע אפילו יותר ממאייקי עלי.

הוא המשיך לעמוד שם אז קמתי ופניתי אל עבר היציאה מסמן לו לבוא אחרי. הוא נגע בכתפי מכריח אותי להסתובב אליו "אתה לא ניראה טוב, לא ניראה לי שכדאי לך לצאת עכשיו.. לך תישן קצת או משהו. תסדר את עצמך קצת..." הוא הדגיש את המילה "קצת" וניסה לשכנע אותי לא לעזוב את המלון.

"תודה על הדאגה שלך אבל אני חייב לדבר איתך, אכפת לך לבוא איתי?" אמרתי וכדי לגרום למבט המבובל להעלם סיננתי ללא קול "לא-פה".

הוא הנהן לאות הסכמה בדיוק כמו מאייקי ממקודם ובא אחרי. אני לא מבין, אני ניראה כל-כך רע שאנשים מסכימים לעשות מה שאני אומר? או לפחות לא מנסים להתנגד...

יצאנו מהבניין והתנפלתי עליו בחיבוק, כמעט מוחץ אותו. כמו שהיה בראשי מקודם, הפעם קרה ללא בקרת מוחי.

"ג'ר.. ג'רארד, אנחנו באמצע רחוב.. אתה יודע.." אמר נחנק קצת בהגזמה.

הרפתי ממנו בלי להגיד דבר, פחדתי ששוב הדמעות יצאו במקום מילים והלכנו אל החניה של המלון מאחורי הבניין. היא לא הייתה ממש גדולה ולא היה בה איש. אפשר להגיד שהיה שומם שם למעט 2-3 מכוניות שחנו.

הוא התישב לפני על מדרגת המדרכה כשרגליו על הכביש ושאל כבדך אגב "אז מה רצית להגיד לי?"

נו מה הוא דפוק?! הוא רוצה שאני אחזור למלון כאילו כלום לא קרה?? אני בטוח שלא.. הוא סתם רוצה למתוך את העצבים שלי עוד קצת. ניראה לי. אבל אני לא אחזיק מעמד –עוד קצת-.

אני לא יכול יותר להיות לבד, פעם אהבתי להתבודד כי סביבי היו רק אנשים שבאמת שונאים אותי ורוצים לגרום לי כל דבר רע אפשרי, אבל עכשיו, יש מסביבי אנשים שאני באמת אוהב ואני מקווה שהם אותי.

עכשיו אני צריך באמת מישהו שיתמוך בי אחרת אני לא אשרוד עוד. אני אפילו לא יודע איך אני עוד פה היום, אחרי כל מה שהיה פעם. במיוחד בתיכון, גם מה שהיה בבית לא היה ממש גן עדן.

לא רציתי להמשיך לחשוב על זה, פשוט התישבתי צמוד לריי ודי נשענתי עליו. לאחר כמה רגעים חיבקתי אותו והדמעות שוב החלו לעלות. הוא נענה לחיבוק וישבנו שם כמה דקות שעדיין המשכתי לבכות. בשקט.

לא רציתי לעזוב אותו. לא רציתי להרגיש לבד יותר. רציתי פשוט ללכת לישון וששני הימים האחרונים ימחקו.

"אני לא אצטרך להיות יותר לבד.... כמו פעם... נכון?" אמרתי נרגע מהבכי.

~Rey POV~

"לא. כל עוד אני פה איתך, אתה לא תהיה לבד." ניסיתי לעודד אותו. הצמדתי אותו יותר חזק אלי.

הוא כולו רעד.

אני מקווה שהוא יהיה בסדר, אני יכול להרגיש את כל מה שעובר עליו. הלוואי שהייתי יכול לעזור לו.

שוב הייתה שתיקה ארוכה שהתחילה להעיק עלי.

"מה רצית להגיד לי?" הפניתי את פני לכיוונו אבל הוא לא ישר אלי מבט.

"אה.. ס- סתם, כלום. פשוט רציתי להיות איתך.." הוא אמר ואחרי רגע ישר אלי מבט בכל זאת.

מבטו היה ללא ניצוץ, כמו שהיה פעם. אותו ניצוץ של אושר, שמחה, לא היה שם.

לא יכולתי לראות אותו במצב כזה. העיניים שלו היו נפוחות ואדומות. האיפור מההופעה אמש מרוח, והבגדים מלוכלכים. שלא לדבר על ריח האלכוהול שלא הספיק להתנדף.

בדרך כלל הוא דאג לעצמו ותמיד נירא במיטבו. לפחות ברוב הזמן.

אבל עכשיו, לא היה לו אכפת מכלום הוא פשוט המשיך להסתכל לי בעיניים, במבט האומלל הזה, מצפה ממני לעשות משהו.

"אני רוצה לחזור לג'רזי אבל מאיקיי לא מרשה לי בגלל שזה כבר הסוף של התור.. יש רק שתי הופעות" הוא דיבר אלי ברצינות. גם במצב הזה אכפת לו מהלהקה.

"ברור שאתה נשאר עד סוף התור. זה בכלל הלהקה שלך וזה לא מתאים שתעזוב.. אתה יודע. אנחנו לא מתפ-" השתעלתי ושיניתי נושא "מה אתה מתכוון לעשות בג'רזי?" הוא גיחך. אני שמח שלפחות משהו גורם לו להעלות חיוך על הפנים למרות שלא הבנתי מה בידיוק זה היה.

"לא, הלהקה לא מתפרקת, ריי, ו-" החיוך נעלם "אלא אם כן אתם לא רוצים את הלהקה אז פשוט תגידו לי אני אבין-" הוא התחיל לדבר ממש מהר ומיהרתי לקטוע אותו שלא יסיק מסקנות סתם ככה "אני לא יודע מאיפה זה בא לי, סליחה, אף אחד לא אמר שום דבר על זה פשוט רבת עם פראנק ואתה רוצה לעזוב. לא משנה, מה אתה מתכוון לעשות בג'רזי?"

"לא יודע." שתיקה קצרה" להתחיל הכל מהתחלה, או לפחות לקחת קצת זמן לבד ולשכוח מ-" הוא עצר בעדו מלהגיד את השם שלה. כנראה זה מכאיב לו. יותר מידי.

הוא הרפה ממני, והתחיל למשש את הכיסים שיש בבגדיו מחפש אחר משהו.

הוא מצא לבסוף בכיס של הסווטשרט קופסת סיגריות והייתה שם סיגריה אחרונה. הוא הוציא אותה בידיים רועדות וזרק את הקופסה ממשיך לחפש אחר מצית כנראה.

עזבתי אותו לגמרי והתחלתי להסתכל לכיוון השני מחפש משהו מעניין יותר לבהות בו.

"פאק" הוא מלמל לעצמו בין השערות שנכנסו לו לפנים כשהרכין את ראשו מחפש נואשות את המצית שכנראה לא היה לו.

"יש לך במקרה- אה.. לא משנה.."

"אין לי ואני מעדיף שגם אתה לא תעשן" עניתי לו בטון תוקפני ומיהרתי להוסיף "או תשתה"

הוא התעלם ממני וניסה לשאוף את הסיגריה הלא מוצתת שמן הסתם לא הפיצה שום עשן.

הייתה שתיקה דיי ארוכה, שוב, שבמהלכה הוא וויתר מלנסות לשאוף אותה והתחיל לקלף אותה מה שלמעשה דיי הצליח לו.

"אז אני מבין שאתה נשאר בתור. מה עם פראנק? מתי אתה מתכוון לדבר איתו?"

"אני לא ממש רוצה. אני בכלל לא רוצה לחזור" הוא נאנק אבל במהרה חזר למציאות "אבל כנראה שהיום. אחרי הכל זה לא ממש נוח להתעלף פה ברחוב... וגם קצת קר.." הוא משך באפו כמצונן, הרים את פניו אלי, הסיט את השער לאחור וניסה לחייך. זה היה נחמד יותר. אני מקווה שהלורה הזאת תצא לו כבר מהראש כי זה הורס אותו לגמרי.

קמתי מהמדרכה הקרה ותפחתי על מכנסי כמנער את הלכלוך ממנו "בוא נזוז"

~Gerard POV~

ניערתי את שאריות הסיגריה מידי ומיהרתי לקום גם כן "יאללה בוא!" חייכתי עד כמה שיכולתי והתחלתי לצעוד הכי זקוף שיכולתי את עבר כניסת המלון בתחושה של התחלה חדשה. We'll carry on

עכשיו אני הולך לדבר אם פראנק. ועוד שבוע התור נגמר אני אסע לג'רזי ואמצע שם כבר מישהי אחרת במקום.. במקום לורה! מה יש לי מהשם הזה? ס"כ שם של בחורה. Your memory will carry on

אם היא בחרה להעלב ממשהו לא רציני על הבמה, בעיה שלה.

זהו. נפרדנו. אין יותר לורה. התגברתי. Do or die, you'll never make me Because the world will never take my Go and try, you'll never break me . We want it all, we wanna play this part .heart

תודה ריי אמרתי בליבי כשאני מפנה את במטי אחורנית אל ריי. כשמבטינו נפגשים הוא מחייך אלי חזרה.

אני אוהב את ריי. הוא החבר הכי טוב שלי! איכשהו הוא תמיד מצליח להוציא אותי ממצבים קשים.

I will carry on!

We'll carry on!!!!

"ג'רארד? קרה משהו שהתחלתה פתאום לצעוד ולקפץ כאילו אתה במצעד או משהו?"

ריי גיחך וצחקק והתחיל להראות לחוץ עוד יותר כשיצאנו מהחניה לרחוב שהייתה בו תנועה ואנשים.

לא עניתי לו. הרגשתי בטוח בעצמי!

ריי הגביר את הצעדים שלו והתקרב אלי. והוא אמר קרוב לאוזני "כדאי שתשים את הקפוצ'ון כי זה שהתגברת או וואטאבר לא גרם למראה החיצוני שלך להשתנות"

אחרי שראיתי שאני מושך מבטים של אנשים ברחוב הקשבתי לו.

נכנסנו למלון ושוב נשמע צליל בואה של המעלית.

ראיתי את עצמי במראה שבמעלית ודיי נבהלתי. ניראתי כמו הומלס ממוצע שהמקלחת האחרונה שלו הייתה לפני חודשיים. לא היה אכפת לי. אני חייב לדבר עם פראנק ולהשלים איתו. אני לא יכול לחיות במחשבה שיכול ליהיות שפראנק שונא אותי. אם הוא באמת שונא אותי אני רוצה שהוא יגיד לי את זה, שלא יפחד ממני ויגיד לי את זה בפנים.

המעלית נפתחה שוב ויצאנו אל מסדרון עם הרבה דלתות.

הלכתי אחרי ריי עד שהגענו לדלת האחרונה בקצה המסדרון. נכנסנו לחדר שלנו שבעצם זה מין דירה קטנה.

"קח אם תצטרך להיכנס לפה... אני אשיג לעצמי עוד אחד." ודחף לי את הכרטיס של החדר.

הוא התחיל ללכת אל חדר שהיה צריך להיות ה-"מטבח" וכשהבחין שאני עדיין עומד באותו מקום הסתובב וסינן "נווו!!" בשיניים חורקות ומבט מאיים (ולריי באמת יכול להיות מבט מפחיד ביותר)

"מהה??" עניתי לו מופתע ומנסה להראות כקורבן מבוהל.

"מקלחת! עכשיו!"

"טוב טוב אני הולך נו אתה לא חייב לגרום לי להתקף לב" התלוננתי בקול מעצבן.

"חה חה! לא מצחיק" הסתובב ונכנס למטבחון, מתחיל למלות מים לתוך הקומקום.

התחלתי ללכת לחדר האמבטיה ואחרי שנים וחצי צעדים עצרתי ושיניתי כיוון מתחיל לחפש אחר המזוודות שלנו, לקחת בגדים נקיים. השתדלתי ללכת בשקט, לא להתקל באף אחד וגם לא לעורר את תשומת ליבו של ריי שהתחיל להרעיש במטבח .. מעניין מה הוא כבר יעשה.. חח קפה?! ובשביל זה צריך לעורר כזאת מהומה?

ניסיתי להיזכר איפה שמתי את המזוודה שלי ואיך אמור להראות החדר בה היא נמצאת תוך כדי שאני משוטט בדירה.

כמה נחמד היה לחסוך עלינו כסף ולתת ל5 אנשים אותו חדר.

"אתם תהיו פה רק יומיים ואמרו לי שזה חדר גדול.. מה זה משנה? פרינססות, תסתדרו פעם אחת בחדר אחד" נזכרתי בדבריו של בראיין שיממה לפני לא ממש שינו לי.

לא נתתי לעצמי לשקוע מחשבות על מה שהיה כשהתחלתי להיזכר בצורתו המוזרה של החדר\דירה הזאת.

היה מסדרון קצר עם קורות עץ נטויות שהפרידו בינו לבין מה שהיה אמור להיות החדרים.

בכל חדר היו שתי מיטות מצידיו וטלויזיה אחת מעל הכניסה.

שוב עלתה במוחי אותה שיחה מאתמול והפעם לא סילקתי אותה, ניסיתי להיזכר איפה לעזאזל הבגדים שלי.

*Flashback*

"אני לבד" בוב מיהר לצעוק כדי שישמעו אותו כשבראין אמר שיהיו שלושה "חדרים"

"נו צ'אנס" צחקתי לו בפרצוף "לורה נשארת איתי הלילה, והחדר ההוא? שלי!" והוצאתי לו לשון והתחלתי לרוץ למעלית אחרי שהבחנתי איזה מספר מוצג אצל הפקידה במחשב.202.

לחצתי על הכפתור המעלית והיא לא הגיעה. נמאס לי לחכות ורצתי במעלה המדרגות לקומה השניה. התישבתי מלפני דלת שהיה כתוב עליה 202 מתנשם ומתנשף מעצם הריצה הטיפשית במדרגות מאחר ואין לי את הכרטיס להיכנס.

לאחר כמה רגעים בוב יצא מהמעלית רגוע ומרוצה עם הכרטיס המגנטי ביד בעודו מנופפת אלי בעזרתו וצוחק בלגלוג על הטיפשות שלי.

שניה לאחר שנפתחה הדירה שנינו פרצנו אליה מנסים לדחוף אחד את השני לא שמים לב לכלום העיקר להגיע לחדר הרחוק ביותר עם המיטה הזוגית.

ברגע האחרון בוב, שהיה חזק ממני, דחף אותי זרק את המזוודה שלו על המיטה, עלה עליה והתחיל לקפץ על המזרן לנופף עם ידיו ולצחוק צחוק דבילי כאות ניצחון.

ואני הפניתי את הגב כנעלב ונכנסתי אל חדר סמוך מפיל עליו את המזוודה שלי, ולאחר מכן את עצמי, לידה.

הוצאתי את הטלפון מהכיס והתחלתי לחפש את המספר של לורה, בינתיים ריי ומאייקי נכנסו גם הם, שמו שניהם את המזוודות בחדר דומה, גם עם שתי מיטות וטלויזיה, זהה לחלוטין לאותו אחד שאני שכבתי בו, ויצאו חזרה אל עבר המסדרון ללא כל הפרעה לשיחה שהתנהלה ביניהם. למרות שחשבתי שאני אהיה עם מאייקי בחדר הנחתי לזה.

מצאתי את המספר של לורה והתקשרתי.

"תשמעי לא נירא לי שאת תוכלי להשאר פה הלילה כי בידיוק לפני כמה רגעים החדר שלי נגנב באכזריות על ידי בוב האכזרי" את המילים האחרונות אמרתי בקול רם בתקווה שגם בוב ישמע.

"אה.. טוב... חבל.."

"כן, אני מצטער..."

"לא נורא.."

"אהא.."

-שתיקה-

"טוב אז נדבר אחרי ההופעה שלך.. ביי" היא מיהרה לסיים את השיחה.

"בי-" וניתקה לפני שהספקתי להגיד עוד משהו.

מענין איפה היא.. מה היא עושה...

אני מזה פתטי.. אני כל הזמן חושב עליה ! היא בטח בכלל שכחה שביקשתי שהיא תישאר איתי הלילה.. לא נירא לי שהיא בכלל חושבת עלי. אני חייב להפסיק לחשוב עליה כל כך הרבה.

מצאתי את השלט טלוויזיה וחיפשתי משהו מעניין לבהות בו.

אחרי כמה דקות פראנק נכנס, מצוברח עם האוזניות תקועות באוזניו, שקוע במחשבות שלו..עד שהבחין בי-

*End flashback*

זהו, אני אמור ליהיות עם פראנק. עכשיו, איפה זה...

הצצתי לאחד החדרים, כנראה של ריי ומאייקי. הדברים המפוזרים של מאייקי, והדברים החצי מסודרים של ריי.

'אוקי, זה אומר שאני ופראנק בחדר הזה ממש' אמרתי בליבי מסתובב לחדר השני.הכנסתי את ראשי, בוחן את החדר.

פאק! מה כבר רציתי? ללכת להתקלח?! גאד..

זה היה פראנק, הוא היה מכורבל בתוך השמיכה, ישן עם הפנים לקיר.