The Black Parade - Ellen

פרק 5

נכנסתי בזהירות ובשקט עד כמה שיכולתי ופתחתי את המזוודה שלי, מפזר את תכולתה על המיטה.

ניסיתי לעשות את הכל כמה שיותר בשקט והתפללתי שלא יקרה שום אסון לריי כמו שקורה בד"כ כשהוא מתקרב למטבחים. תמיד משהו חייב ליפול עליו או להשרף, עד כמה שזה אירוני הוא היחיד שיודע להכין משהו... מענין מה הוא באמת מחפש במטבח הזה, הוא לא חשב על להזמין משהו? אחרי שכל מה שהיה במזוודה היה מפוזר, סליחה, מסודר על פי ג'רארד נקיון (ע"ר), לקחתי חולצה, תחתונים, ג'ינס וסווטשרט נקיים הראשונים שידי נחו עליהם. התחלתי להתגנב חזרה החוצה ואז ~טראאאאאחחח שששש~ נשמע רעש איום מכיוון אותו חדר שריי היה בו.

"עאעאעאע..!! " ריי צרח ספק מאימה ספק מאכזבה.

קפאתי במקום כנתפס על חם ופחדתי לזוז. כאילו פראנק יתעורר רק אם אני אזוז.

כעבור רגע השמיכה שפראנק היה מכורבל בתוכה התחילה להתנענע ואנחה נשמע.

רציתי לברוח משם אבל רגלי לא נענו לי.

"טורו!! מה אתה עושה שם!!? " פרנק הפנה את ראשו אל עבר הפתח וצעק לריי בעוד עיניו עצומות.

"אהה... כלום כלום.. אני מיד מנקה פה.. הכל בסדר"

עדיין עמדתי באותו מקום, לא זז ולא מרעיש מתפלל שפראנק יחזור לישון.

הוא אכן הסתובב לקיר. הרשתי לעצמי להמשיך וללכת באותה הזהירות יתרה כמה שיותר מהר ולצאת משם.

אבל אחרי שני צעדים בדיוק "ג'רארד?!" שמעתי את פראנק אומר בפליאה כשהוא כבר יושב עירני על מיטתו. אולי הוא לא ישן בכלל?!

הרגשתי את מבטו מפלח את גבי בכאב עז. הזדקפתי מיד ושוב קפאתי במקומי. "מה אתה עושה?!" הוא שאל לפשר מעשי.

התחלתי להסתובב אליו לאט לאט בוחן אותו. השיער שלו היה פרועה ועיניו עייפות. כנראה שהוא לא ישן כל הלילה. בגללי?

הוא גם התחיל לבחון אותי ואכזבה ניכרת מהבעת פניו. הוא מאוכזב ממני. מה לעשות... זה מה יש. רציתי כבר לצאת משם. אני צריך עוד אלכוהול, כן זהו, עוד קצת.. זה יעזור לי לחשוב על משהו להגיד לפראנק. אה, ומשהו בתשובה ללורה.

"שתית" הוא אמר בקול ממש רציני שהבהיל אותי. פראנק כמעט אף פעם לא רציני, בד"כ הוא עושה דברים ילדותיים ושטותיים. הוא לא לוקח דברים ברצינות וניראה לי שבגלל זה כלכך קל לו להתגבר על דברים רעים, הוא פשוט הופך את זה למשחק.

צוחק לאמת בפנים.

אני אוהב את זה. זאת אחת התכונות שאני מעריץ אצלו. כמעט אף פעם אי אפשר לראות אותו עצוב, וגם כשהוא עצוב לרוב אפשר לגלות למה ולעודד אותו. יש ממש קצת דברים שהוא שומר בפנים. תמיד, אבל תמיד יש לו תשובה או תגובה לכל נושא, אבל כשאחד הנושאים האלו עולה, הוא שותק. למשל על המשפחה שלו. על הדברים האלה הוא אף פעם לא עונה.

שתיקה היא לא דבר אופייני לפראנק. גם רצינות זה לא אחת התכונות שמאפיינות אותו.

אולי זה ששתתי באמת פגע בו בדרך כלשהי? אולי אכפת לו ממני?

אף פעם לאף אחד לא היה אכפת ממני. רגע, מה זה בכלל ענינו?

זה טוב לי, למה הוא צריך להתערב?

"כן " אמרתי בביטחון אחרי זמן די ארוך למחשבה בשביל שאלה של כן או לא.

"לא שאלתי. אמרתי. כל אידיוט יתרחק ממך. מסריח פה, ממך." הוא אמר שקול מתנשא ובהבעת גועל מוגזמת שאני בטוח שהוא רצה לגרום לי להיגעל מעצמי, טוב, הוא כבר הצליח.

הוא השפיל את מבטו, כנראה מנסה להדחיק מחשבות או זיכרונות.

הבנתי שהשיחה הזאת תמשך עוד הרבה זמן, הנחתי את הבגדים הנקיים על קצה המיטה והתיישבתי ליד פראנק, מניח את ידי על גבו, מנסה לעודד.

"אתה פאקינג מסריח!"

"אני יודע את זה, ללכת?"       

הוא הרהר קצת על התשובה אז ענה בשקט ובעצב "לא"

"סך הכל קצת אלכוהול, מה יש לך?"

"זה גם מה שג'ימי אמר" ודמעה אחת קטנה ברחה לו, הוא לא הצליח לעצור אותה ולא הספיק להסתיר אותה. פראנק אף פעם לא בוכה.  פעם אחרונה שראיתי אותו בוכה, זאת הייתה הפעם כשהוא ענה לשיחת טלפון. הודיעו לו שמצאו את ג'ימס ללא רוח חיים.

ג'ימי היה הדוד החורג שלו. הם גרו ביחד בילדותם, היו ממש קרובים. גם ג'ימי נהג לשתות עד שפעם אחת הוא שתה יותר מידי. מצאו אותו זרוק באחד הרחובות הסמוכים לדירה שבה גרו.

הייתה שתיקה די ארוכה. מה אני כבר יכול להגיד?! אה כן, בד"כ אומרים סליחה, לא? למרות שאני לא ממש מבין על מה אני צריך לבקש סליחה, כאילו זה אשמתי שהוא מת. נו טוב, נגיד סליחה על זה שאיכשהו גרמתי למחשבות של פראנק לסטות לכיוון ההוא. התחלתי להגיד "סלי-"

"אתה לא קולט שזה הורס אותך!? אתה מרעיל את עצמך!! אתה לא מבין שאתה יכול למות מזה!?!?" הוא לא התייחס למה שניסיתי להגיד ופשוט הטיח בי את כל האשמה, מוציא את כל הכאב שנאגר בו במהלך הלילה. הוא צעק  כל כך חזק למרות שהייתי ממש לידו.

ופראנק באמת יודע לצעוק. בדומה למסלול שסימנה מקודם אותה דמעה יחידה, התחילו לפרוץ מעיניו עוד מספר דמעות ולהתחרות אחת בשניה כשהן דוהרות במורד הלחי של פראנקי.

שמעתי מרחוק את הדלת נסגרת, כנראה שזה היה ריי, הוא בטח השאיר אותנו להתבוסס בדמנו, אחרי ששמע את הצעקות של פראנק.

פראנק המשיך לצעוק עלי למרות שאני ממזמן לא הקשבתי לו. מלבד הרגשה לא נעימה כשמישהו צועק עליך ומאשים אותך, הראש והמחשבות שלי היו במקומות אחרים.

"ג'רארד! אתה אפילו לא מקשיב לי! למה אני צריך את זה עלי?!.. ג'ר.. אני לא יכול יותר.." קולו נישבר ועכשיו כבר הדמעות ירדו במלוא תפארתן ולא הניחו לפניו שהיו כל כך יפות בלעדיהן.

הוא פאקינג בוכה בגללי?! למה?

רציתי להפסיק את זה. אני לא יכול לראות אותו ככה. זה לא פראנק שאני אוהב.

אני אוהב אותו כשהוא צוחק או כשהוא רב על הדברים הטיפשיים האלה שלו. על ממתקים, על משחקים. זה לא מתאים לו. ממש לא. אני חייב להפסיק את זה.

גאד! איך אני צריך עכשיו קצת... שיעזור לי לחשוב על משהו!

"פראנק, בבקשה תפסיק. בבקשה." התחננתי אליו בעודי מתקרב אליו עוד קצת.

הוא שתק, אבל הדמעות המשיכו לרדת. הוא בטח צרח בליבו כמה שרק יכול היה.

אני מבין אותו, זה הפחד שמחלחל אליו. הוא לא רוצה לאבד גם אותי. אכפת לו ממני.

רק אם הוא היה יודע עד כמה כל דמעה שלו מכאיבה לי. כל דמעה שלו זה כמו עוד טיפה של רעל נוטפת אל ליבי. עוד מעט הוא יעצור מלפעום, שיפסיק. שיפסיק כבר לבכות!

התקרבתי אליו את הסנטימטרים שנותרו והפעם עשיתי את זה בהכרה מלאה. שלטתי בכל תנועה שלי. נישקתי אותו בהתחלה על שפתיו בעדינות. וכשהסתכלתי עליו הדמעות עצרו.

"אתה לא קולט שזה הורס אותי? שככה אני מרעיל את עצמי?? אתה מבין שאני יכול למות מזה?" הטחתי בו את אותן השאלות שצעק עלי בתחילת כל ההתרחשות הזו.

רציתי עוד קצת. עוד טיפה מהרעל הזה. זה יותר חזק מכל דבר אחר. הצמדתי את שפתי לשלו בשנית אבל הפעם הרגשתי שהוא מתנגד. הוא סובב את ראשו מה שגרם לנו להיפרד.

מוכה הלם מההתנגדות שלו נשארתי דומם במקום מתבונן במעשיו.

הוא נפרד מהדמעות האחרונות שנחו על פניו ופנה אלי בסערה. הוא התנפל עלי ללא מילים מנשק ומלטף, מפיל אותי אחורנית על המזרן. עולה עלי ומצמיד אותי אליו עד כמה שיכל.

"פ-" ניסיתי לעצור בעדו אך הוא לא נתן לי. שמתי את ידי על פיו לעצור בעדו לרגע.

"פראנק, אני לא יכול." חילצתי את המילים בקושי. הוא הרפה ממני בבת אחת.

"שוב"

"שוב מה?"

"שוב אתה מתחיל ואז פוגע בי, כמו בכל הפעמים." הוא התישב על המיטה ואני אחריו

"סליחה" הפעם אמרתי את הסליחה הזאת  מכל הלב. סליחה שבאמת התכוונתי אליה, שידעתי בביטחון מה היא אומרת.

"אני באמת מצטער. פראנק תבין אותי. אני לא יודע בעצמי מה לעשות. מה יהיה אם אני אהיה איתך? אני לא יכול. אני לא הומו. וכמו כל בנאדם אחר בסביבה השקפת העולם שלי היא שאני צריך להשיג אישה, ולעשות ילדים. הלהקה תהיה הפרנסה, וזהו החיים טובים ויפים." סיימתי.

"אתה לא קולט שאני לא יכול בלעדיך? אתה יודע כבר עם כמה בחורות יצאתי? אף פעם אבל אף פעם, אף אחת לא באמת התאימה לי." –שתיקה.

לא הסתכלתי עליו אבל ידעתי שהוא מסתכל עלי.

אחרי שתיקה ארוכה ולא נעימה הוא שוב התקרב אלי, אבל הפעם לאט ובעדינות שוב שפתינו נפגשו. הנחתי לעיני להסגר ולכל גופי להתמכר להרגשה הנפלאה ליהיות ליד מישהו שאכפת לו ממך, שמוכן לאהוב אותך ללא סוף, אחד שאף פעם לא תהיה לו ההזדמנות להוכיח את אהבתו אליך. לטעום מן הטעם המתוק ונפלא של פראנקי, טעם שכנראה לא אזכה יותר להרגיש.