שלום כולם. באומץ רב אני כותבת פה בבלוג.

וואו, איזה חופש עברתי.

 קורס משצ"ים היה הדבר הכי קשה שאי פעם חוויתי, זה לא טראומה או משהו,

זה פשוט 41 חום מעלות בהם אתה מתבשל ואתה צריך לעמוד על הרגליים משעה 6 עד 10 וככה הלאה במשך 10 ימים.

מזל שזה לא ברצף, ומזל שלא הכל היה באותו מקום מלא בחול וחסר צל.

ככה פתחתי את החופש. 10 ימים ראשונים של נון סטופ. מהקורס הזה אפשר להגיד שיצאתי עם כמה דברים:

1.למדתי להיות מדריכה, 2. הכרתי אנשים חדשים. כולל אנשים שגרים ברחוב שלי ושבחיים לא ראיתי, 3.הבנתי לאיזה תיכון אני הולכת,

4.הבנתי איזו מין מדריכה אני הולכת להיות.

אחר כך היו בערך 20 יום שבהם לא עשיתי כלום. והיה לי טוב עם זה. למרות שלפעמים נכנסתי לדכאון מרוב שעמום ובדידות,

למרות הכל,אני בנאדם מתבודד בחופש.

ואז בבום טראח בא שייק שלכת. חלמתי על המחנה הזה. אבל פשוט, הגעתי בלי ציפיות. צריך לקחת בחשבון שלא כל השכבות של נוע"ם טובות,

מה שהיה יוצא דופן: פתאום השכבה שהדריכה אותנו, זאת שכבה מדהימה. אין דברים כאלה. הם מגובשים, הם נראים כמו אחים, הם הכי מגניבים בעולם,

וכן, אנחנו דומים להם.

ביום הראשון של המחנה זה היה יום שישי, ככה שזה יצא ממש ארוך, בבוקר היינו בפעולות רגילות ופתאום בבום אנחנו בקבוצות האישיות עושים מדרש.

זה היה פשוט מדהים. אני לא יודעת איך לתאר את ההרגשה, אבל מדרשים, שלוקחים קטע מהיהדות עם עוד כל מיני דברים ומחברים אותו לדף ושאלות לדיון-

פתאום מתחילים לחשוב הרבה יותר ולהכר אתצ עצמך הרבה יותר.

כן, נועם החבר שלי לא היה איתי במחנה. נהנתי, בהחלט היה כיף.... והכרתי אנשים פשוט מדהימים. כל מילה נוספת תוריד מהערך.

ככה בהדרגה, הימים האלה עברו לי בטיל. וזה היה מחנה הכי כיף שהייתי בו, אמירים ושלכת. נכנסתי רשמית לקורס הדרכה.

אוקיי... הימים עברו... הגיע עיר הנוער, שוב הנועמיסטי"יות שוב עלתה לשמיים, לדם, לנשמה. חזרתי, ויצאתי סוף סוף למשהו אמיתי; משהו עם ערסיאדה והכלף אבל היה ממש כיף והכרתי את החברים שלי לתיכון: מסיבת סוף הקיץ.

אני די עצובה כי אני יודעת בערך מה הולך לקרות השנה....

אבל, יהיה בסדר.