הייתי אז ילדה בערך בת 7, בבית ספר פרטי-יהודי באנגלייה. החצאית הכחולה-כהה, הצמות, החולצה המכופתרת בצבע תכלת, הסידור שעטוף באדום,

היו בין סימני ההיכר של הבית ספר. באחד הבקרים, תפילת שחרית רגילה, עלה על הבמה איש חשוב. אני לא זוכרת את שמו. אני זוכרת שהיה לו זקן,

ארוך ולבן, והוא לבש שחור.הוא עלה ודיבר, בעיקר על ירושלים.ירושלים עשוייה מזהב, ירושלים, ירושלים....האמנתי לו בכל ליבי. כשהוא ירד מהבמה חייכתי אליו,

והוא החזיר לי פנים זועפות.

חזרתי הביתה, ואמא שלי דיברה גם כן על משהו בסגנון..ירושלים, העיר הזאת שעשויה מזהב.

עברה שנה וחצי. עליתי למושב במרכז הארץ. כל מה שהכרתי אז, בבית ספר הפרטי באנגליה יתנפץ. אין תלבושת אחידה. אין תפילה בבוקר.

ילדים כאן לא שמעו על ארון קודש, למרות האבסורד שזאת מדינת היהודים. היה זה יום חם מאוד בקיץ. עלינו על אוטובוס, הסתכלתי דרך החלון. בשלב

מסויים הרגשתי שאנחנו עולים. נרדמתי, וכשאימי העירה אותי הייתי בעיר שעשוייה מ...

אבנים עתיקות?

המון זבל?

אנשים שהולכים כאילו הם חשובים, כמו ההוא שעלה על הבמה,

וברגע שאתה נותן להם חיוך, הם מחזירים לך פנים זועפות?

ילדים בגילי, יחפים, עם בגדים מלוכלכים שמוכרים בייגלה לתיירים?

ובמקביל, אנשים שנראים כמו האיש החשוב, בשיא החום בקיץ לבושים עם חליפה, עם אישה שמטפלת ב6 ילדים?

עיר מלאה במדרגות, עליות וירידות, ובלבה חומה.

ולי סיפרו שזאת ירושלים של זהב.

_