נקמתה של תיבת זרמה/גרשום שופמן

ייתכן שנתקלתם בסיפור הזה בעבר? זה הסיפור אותו אנחנו לומדים בספרות. באופן כלשהוא התחלנו לחשוב על "למה זוגות נפרדים" והגענו למסקנה שזה בעיקר כשחסר משהו בקשר. הגיוני, נכון? ואז עם חסר משהו בקשר, מישהו אחר בא וממלא את הריק. ואז הועלתה סוגייה על הפרק: גירושים.

התחלנו לדבר על זה בכיתה, שבכיתה שלי לא חסרים ילדים עם הורים גרושים, ילדי שנת 1995. חלק מהם עם הורים שהתגרשו וגרים עם מישהו, התגרשו וגרים בין הבתים, ועוד כל מיני אופציות.

אני אחד מהילדים האלה. 

הייתי בת 8 ואמא לקחה אותי ואת אח שלי לסלון, כשהיא אמרה לנו ש"אני ואבא לא מתגרשים, אנחנו רק חיים בבתים נפרדים". בתמימות של ילדה קטנה אכלתי את הסיפור. לא חשבתי יותר מידי, כי גם ככה היינו עולים לארץ, ואם אמא ואבא חיים בבתים נפרדים, אז למה שאבא יעלה איתנו? הוא בטח יעלה אחר כך, מאוחר יותר, ואז נחזור למה שהיינו קודם. תמימות של ילדים זה דבר מקסים. אבל האנוכיות שלהם... לא ממש.

להיות ילדה להורים גרושים, כשמנסים לא לדבר על זה ולא להזכיר את ה"פצע ילדות" הזה, זה אומר להשאיר המון שאלות לא פתורות, זה אומר לחיות בצל של ביקורת שאימי הציבה לי במשך השנים, מה שגרם לסלידה שלי ממנה, ולנסות כמה שפחות לדבר על דברים רגשיים. היה לנו ממש דיון בכיתה, כל ילד סיפר את הסיפור שלו, כל אחד נשאר עם השאלה שלו... אחר כך זה גלש לעוד כל מיני כיוונים, והמסקנה העיקרית שיצאתי איתה: אני לא רוצה להיות דומה לאמא שלי. זה דבר שלא נשאר ועובר בגיל ההתבגרות, אלה ממשיך איתי הלאה. זה גרם לי להתחיל לגבש דעה לגבי "מי אני אמורה להיות במערכת יחסים? איך אני אמורה לנהוג? למה ההורים שלי התגרשו, באמת? אם הם היו ממשיכים הלאה זה היה משתפר? אם הייתי גדלה עם אבא שלי, שהוא ליברלי יותר, אולי הייתי פחות נוקשה עם עצמי?".

לקראת סוף השיעור, היינו צריכים להמשיך ללמוד, כי מה לעשות- צריך לסיים מתי שהוא את הסיפור. ביקשתי מהמורה שתאט מעט את הקצב, "אני עדיין מנסה לעכל, זה דברים שלא דיברתי עליהם אף פעם".

היא ליטפה אותי, והמשיכה לדבר על הסיפור, ללמד אותנו בעקיפין על הסביבה שלנו ועל מערכות יחסים, דרך הסיפור של שופמן. פתאום היא קטעה את דבריה באמצע, והוסיפה כי ילדים להורים גרושים אולי גדלים עם משהו חסר, שלקחו מהם חלק מהילדות, אבל עם זאת, הם מתבגרים מהר יותר, ומסתכלים אל העולם בזווית אחרת, בוגרת יותר. מבחינתה זהו הבונוס להיות ילדה להורים גרושים.

ותודה למקצוע ספרות, למורה, ולאדון שופמן, שנתנו לי עוד אבן דרך בגיבוש הזהות שלי.