*אני מכלילה ומקצינה. זאת כתיבה כנה, ממה שעלה לי לראש. סליחה לעם הגברי- או בעצם לנערים בני 16.

אולי אני לא טועה בכלל. רוב הבנים סביבי יש להם דפוס התנהוגותי מאוד מקובל. הם אוהבים לשחק כדורגל כדורסל, מתייחסים יפה לבנות שנראות טוב, מתחייסים מגעיל לבנות שנראות רע, או אפילו בנות שנראות בסדר. הם הולכים בחבורה אחת ענקית ממקום למקום, מחפשים משהו, אולי מכרה זהב או מטמון. בשיעורים שבהם אנחנו צריכים להביע את הדעות שלנו, כמו ספרות או היסטוריה למשל, רובם שותקים. מעטים מהבנים יודעים לבטא את עצמם. עוד פחות את הרגשות שלהם.
תמיד נדמה לי שלבנים יש שתי מצבים: חרמן או לא חרמן. פתאום כשאחד בן גילי מתחיל לדבר על רגשות שפיתח כלפי מישהי, נדמה לי שהוא בכלל רצה רק דבר אחד, וזה להשכיב אותה. יש לי ידיד שבו אני לא מטילה ספק שהוא אוהב באמת, אבל זהו, לא מעבר. גם בגילאים של צבא- משוחררים- סטודנטים לא חסר כזה דפוס התנהגות. לא חסרים גברים שאומרים "אני אוהבת אותך", מקבלים קצת סקס, ואז בורחים להם לאנשהוא. הבחורות נשארות פגועות. כמובן, אם הן נהנות ממין, ישר תידבק להן הסטיגמה של שרמוטות או משהו מטומטם, כי החברה עדיין אוהבת להסתכל אל נשים כאל תמימות לחלוטין. רומנטיקה? אהבה אמיתית? כל זה נראה לי שיט אחד גדול, ורק בגילאים מאוחרים יותר כשההורים לוחצים או השעון הביולוגי מתקתק פתאום אנשים מתחילים להרגיש משהו, כמובן, הם חייבים להתחתן. גם אז, הסטיגמה הרווחת: החתן מרגיש שהוא נכנס לכלא, הכלה בשיא האושר שלה. בהצלחה עם הילדים.  
יחיי הציניות. חבל שהבחור הזה לא מכיר אותי. אהבתי את הכתיבה שלו ואת הגישה שלו, בייחוד את הטעם שלו בדברים. בא לי להרביץ לבחורה ההיא שמסרבת לו, היא מפסידה אוצר. הוא לא עונה לסטיגמה של רוב הבנים.