להיסגר בתוך עצמי ולהתמכר למחשב.
כ"כ קל,להתרחק מכל העולם,לברוח.
כי זאת בריחה ,בסופו של דבר.
לברוח ממה שאתה מפחד להיות,לברוח מההתמודדות עם אנשים,לברוח מאנשים.
הדרך היחידה שהאינטרנט ייפגע בך זה אם תיקשר רגשית,ולא נקשרים רגשית לאינטרנט.נכון?
בעצם לא ממש,ועדיין זה פחות מאכזב מאשר להיקשר לאנשים אמיתיים.
אינטרנט תמיד יהיה פה,וזה כאילו שיש לך חברים אמיתיים,ומצד שני זה לא מחייב.
לתקשר עם אנשים שבמציאות יכולים להיות זוועתיים,הכי נוראיים שיש,אבל פה הם יהיו בשבילך,כביכול,ויהיה להם אכפת,כביכול,ואתה אף פעם לא תדע שהם בעצם ישבו וצחקו עלייך,ולפעמים הם אפילו לא צוחקים.
כמה שזה עלוב להסתפק בזה,עצוב,נורא,ובכל זאת זה מספיק.
כמה שפחדתי להיות כזאת.
וכשנהייתי כזאת,זה היה כ"כ פשוט וכ"כ טוב לי.
לבד מול פקצופים אקראיים ומצד שני כשהמחשב נדלק כ"כ לא לבד.אנשים אפילו שאלו מה שלומי,ומה דעתי.
וזה לא כואב לאבד פיקסלים כמו שזה קשה לאבד אדם אמיתי.
וזה לא כואב לאכזב פיקסלים כמו שזה כואב לאכזב אדם אמיתי.
מצד שני,איאפשר לחבק פיקסלים.
איאפשר לצאת עם פיקסלים לסרט,לצחוק על פיקסלים,לדבר בטלפון,לשתות עם פיקסלים,לצחוק עם פיקסלים,לרוץ עם פיקסלים,להתרגש עם פיקסלים,לריב עם פיקסלים ועוד מיליון ואחד דברים אחרים.
אבל בכל מקרה,אפשר לאהוב פיקסלים,כמעט כמו לאהוב אדם אמיתי,וזה מה שהכי עצוב.
אפשר לסמוך על פיקסלים,למרות שיש את החשש שהם רק פיקסלים,אבל מצד שני -כגודל הציפייה גודל האכזבה,בד"כ,לא תמיד.
כ"כ קל לברוח מאנשים כשלאףאחד לא באמת אכפת לאן נעלמת.
חבל שהיו כאלה שהיה אכפת להם,עד מקום מסוים שזה כבר הפך להיות מעליב.
חבל שהקפתי את עצמי באנשים כ"כ מדהימים והייתי צריכה לפגוע בהם כ"כ.
חבל שבשנה,בערך,נהייתי כל הדברים שכ"כ שנאתי.
חבל שאני לא מצליחה להיות כנה,אפילו עם עצמי,בנוגע לדברים בסיסיים.
הלוואי שהייתי חזקה מספיק בשביל להחזיר לכל אותם האנשים שהחזיקו אותי כ"כ הרבה זמן.הלוואי שלא הייתי פחדנית.הלוואי שהיה לי כוח ואומץ להתמודד עם דברים ולהפסיק לברוח.
הלוואי שהייתי מפסיקה לאכזב את אמא,בכל נושא אפשרי בעולם.מצד שני יש יותר מידי טינה כלפייה ואני לא מסוגלת להעלים אותה.אולי בגלל זה פחות אכפת לי.
כנראה,שבאמת עדיף להיות לבד,כמו עכשיו,פחות או יותר.ולא להתקרב יותר לאפחד,להישאר באותו מצב כמו עכשיו.
התחלתי לכתוב תפוסט ב21:09 ועכשיו 9:41.
כ"כ הרבה זמן בשביל כמה שורות.מעניין.