So here we are
fighting and trying to hide the scars
i'll be home tonight
take a breath and softly say
GOODBYE
.
בצורה פשוטה הייתי יכולה לומר שאני מרגישה חצי מתה נכון לעכשיו.
המחנק הנוראי הזה שמאיים להתפרץ מבפנים,ובשלב מסוים הוא בטח ייצא החוצה וגם ייתפרץ על האנשים הלא נכונים,כמו תמיד,לא חושבת שאני אוכל לעצור את זה,בשלב הזה לא בטוחה כמה אכפת לי כבר.
כבר הרבה מאוד זמן לא הרגשתי כ"כ רע.
האמת,איך שהכל יצא החוצה נהיה לי רק רע יותר,אז מסתבר שלפעמים עדיף לשמור דברים לעצמך.
מצד שני,לא ממש.
אני מדרדרת מרגע לרגע יותר ויותר בלימודים,במקום לשבת וללמוד אני מוציאה אנרגיות על הדברים הלא נכונים,בעיקר על עצמי,האמת עדיף שעל עצמי,מחר מבחן במתמ',אולי לפחות בזה אני אוציא ציון נורמלי,חוץ מזה אני אשב כל הלילה ואלמד.
מכל מי שאכזבתי בכל התקופה הזאת,הכי הרבה אכזבתי את עצמי,ואני מניחה שזה הכי נורא,למרות שכבר הגעתי למצב כזה שלא הכי אכפת לי מעצמי,אבל אני מניחה שגם זה צריך להשתנות.
המבט המזדיין הזה,כוסאמק,איך הכל נהיה כ"כ מסריח?איך הגעתי למצב שאני לא יכולה להתמודד עם האנשים שהיו הכי יקרים לי לפניי תקופה כ"כ קצרה?
טוב,לאור העובדה שקשה לי להתמודד עם עצמי,זה דיי ברור.
אבל זה כ"כ כואב לדעת שכבר לא אכפת...אוף,אנלא רוצה לכתוב את זה,לא רוצה לדבר על זה,לא רוצה לחשוב על זה,זהו.
להתחיל מחדש.
כשהמילה תהפוך לגוף,והגוף ייפתח את פיו ויאמר את המילה שממנה נוצר-אחבק את הגוף הזה ואלין אותו לצידי.
עריכה:
חוץ מזה,תודה ללינה ספיר והילה שבכלל סובלות אותי בתקופה הזאת,יותר ממה שמגיע לי. X:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
