כיף לדעת שהצלחתי לנצל את הפרצה הקטנה בגדר.
מצד אחד, כן, אני יודעת שזה מראה שדבר מבחינה מחשבתית לא השתנה, וזה לא טוב (למרות שידעתי את זה כבר). אני גם יודעת מה יקרה אם השקילה מחר לא תראה את העלייה שאני כל כך מפחדת ממנה, אבל אני לא יכולה להרשות לעצמי לא לנצל את החריץ הקטנטן שנפתח לי היום בחלון ההזדמנויות הדיי עלוב, יש לציין.
אחרי השבועות האחרונים, בהם אני נמצאת תחת פיקוח על כל ארוחה, למצוא בוקר בו אני הוא הבנאדם היחיד שנמצא בבית היה פשוט...מהנה (ויקר מפז...). והייתי צריכה את הלבד הזה קצת...לשבת בשקט ולקרוא (חומר למבחן אמנם...), להכין קפה חזק, ספל תה, לצאת עם הכלבה לסיבוב...הייתי צריכה את המרחב הזה. לא היה לי אותו כבר הרבה זמן. נהניתי מהשקט, מהלבד, מהשמש ובעיקר מעצם העובדה שאף אחד לא ישב לידי כדי לבדוק אם הסנדוויץ' עם הקוטג' אכן נכנס לי לקיבה... אז ניצלתי את זה...וגם על ארוחת הבוקר דילגתי. מי היה מאמין? אני, מאוכלות ארוחת הבוקר המושבעות. אין יום שאני לא פותחת בפצפוצי אורז עם חלב וקצת מייפל וקינמון מלמעלה. תמיד אמרתי לעצמי שכשיגיע היום בו אדלג על ארוחת הבוקר, מצבי בטח כבר יהיה דיי לא משהו. אבל זה ממש לא מה שהרגשתי היום. הרגשתי קצת חופשייה, הרגשתי שאני יכולה לנשום. סוף סוף הרגשתי שלי יש מקום לקבוע, להחליט, להכניס קצת קצת שליטה לתפריט הקבוע שלא נותן לי להשתחרר ולהרפות ממנו.
אז גם אם זה אומר לוותר על העונג הנחמד שבלהרגיש טעם מתקתק על הבוקר, זה כנראה היה שווה את זה. כי המתקתקות שהרגשתי במשך היום גרמה לי להבין איך זה מרגיש להביא את הקול שלך כדי לעשות שינוי, אפילו קטן.
תאחלו לי בהצלחה מחר בשקילה (ובמתכונת בהיסטוריה שגורמת לי לא להזיז את הראש במשך שבוע כבר מהיטלר והחברים)...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
looking for something